72 שעות בטוקיו

טוקיו היא עיר מרתקת. עיר של ניגודים. עיר שבה המילה "עושר" אינה רק בהקשר של כסף, אלא גם בהיצע העצום של מראות, מוצרים, הזדמנויות ואנשים. סיון אסקיו קפצה לביקור קצרצר בטוקיו וחזרה עם טעם של עוד

06/03/2012
סיון אסקיו קבלו עדכונים מסיון
  • RSS

בעוד פחות משבוע יציין העם היפני שנה לרעידת האדמה האכזרית וגל הצונאמי ששטף את יפן ב-11 במרץ 2011.

עין תיירותית ולא מתורגלת לא תוכל להבחין בהבדל של "לפני" ו"אחרי" ברחובות השוקקים של טוקיו. שלט קטן בכניסה לחנות, או ברושור לצד הקופות, יכולים אולי להיות הסממן היחידי שהאומה היפנית תורמת ומתגייסת למען נפגעי רעידת האדמה.

למי שלא ממש שולט בשפה היפנית (כמוני) גם אין ממש את היכולת להבין אם רעידת האדמה היא אכן על סדר היום הציבורי ואנשים מדברים על זה או לא. סביר להניח שבשבוע הקרוב הם כן.

באמצע חודש פברואר היו לי 72 שעות בטוקיו. 72 שעות בהן זמזמתי לעצמי נונסטופ את השיר של ריקי גל ומתי כספי "טוקיו גדולה", או שהייתי בטוחה שאני הגרסה הברונטית של סקרלט ג'והנסון בסרט "אבודים בטוקיו" (כמעט).

מה שכן, 72 השעות האינטנסיביות שביליתי בטוקיו, הביאו אותי לתובנות הבאות:

* טוקיו היא כמו מנהטן על סטרואידים: אם בעבר חשבתי שלחיות בניו יורק זה להיות במרכז העולם, זה היה בגלל שעדיין לא ביקרתי בטוקיו.

* היפנים לא צריכים כלום. יש להם הכל. ושאני אומרת "הכל", אני באמת מתכוונת לזה: כמעט אם לא את כל מותגי האופנה מארצות הברית ואירופה אפשר למצוא שם. אפילו את בית הכלבו היוקרתי Printemps מפריז אפשר למצוא שם. הם מייבאים לעצמם את הכל מהכל ומכל העולם. למה? כי הם יכולים להרשות לעצמם.

* צריך הרבה כסף כדי לגור או לחיות טוב בטוקיו.

* יש לנו הרבה מה ללמוד מהיפנים.

* 72 שעות בהחלט לא הספיקו לי בטוקיו ואני חייבת (אבל ממש חייבת) לחזור אליה שוב.

אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בטוקיו, (פרט למוצ'י לארוחת בוקר וסושי לארוחת ערב) היא המקריות שהובילה אותי לחוות הרבה חוויות שבקלות יכלו למלא יותר מ-72 שעות, אם רק היו לי כמה שעות אקסטרה.

Serendipity אנחנו קוראים לזה פה. בעיר של למעלה מ-13 מיליון אנשים, מה הסיכויים שאתקל יום אחד בבחורה יפנית בשם יוקי (לכולן קוראים שם יוקי או יוקה) והיא תקח אותי לסיור פרטי באחד מבתי האופנה היותר גדולים ומשפיעים בטוקיו?

מה הסיכויים שבאותו יום שהייתי שם, היה שם גם הבוס הגדול ואחרי טקס ארוך של קידות והחלפת כרטיסי ביקור ושוב פעם קידות וקריאה בקול רם של הכרטיסי ביקור, הוא יזמין אותי לצלם להם את הקולקציה והחנות בניו יורק?

מה הסיכויים שבסטארבקס הכי עמוס וצפוף בעולם באמצע אזור שיבוייה, אני אפגוש את המפקדת שלי מהצבא, שבלשון המעטה, לא ממש תפסתי ממנה?

ומה הסיכויים שבאחד הימים, מרי, החברה היפנית שלי תיקח אותי לאחד המקדשים הקדושים באיזור הארג'וקו ובדיוק יהיה שם טקס דתי שקורה כל מאה שנה?

או שאני אפגוש צלם חובב באמצע הרחוב באיזור גינזה ההמוני והעצום הזה והוא יקח אותי לאחת התצפיות היותר מרתקות על העיר?

טוקיו היא עיר מרתקת. היא עיר של ניגודים. אפשר ללכת ברחובות ההומים של איזור הארג'וקו, להחשף לתרבות הצרכנית של היפנים הצעירים (מרכזי קניות שלמים רק עבורם) ובמרחק של חמש דקות הליכה להיות בתוך יער עבות, שבמרכזו אחד המקדשים היותר חשובים בעיר. זו עיר בה המילה "עושר" אינה רק בהקשר של כסף, אלא גם בהיצע העצום של מראות, מוצרים, הזדמנויות ואנשים.

הקלישאה ש"אפשר לאכול מהרצפה של השירותים" רק בגלל הניקיון ללא רבב, היא בגדר אמת לאמיתה, אפילו בתחנת הרכבת התחתית הכי עמוסה בשיבוייה. הסדר המופתי בו הכל מנוהל, הוא איך לומר? מודל לחיקוי ולהערצה.

"טוקיו גדולה...לא נגמרת" אני עדיין מזמזמת לעצמי את השיר של ריקי גל. עד הפעם הבאה.

לתמונות נוספות לחץ כאן.

לבלוג של סיון אסקיו

צילום: סיון אסקיו




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה