פרצופו של העוני

בחזית בניין הבנק שבכיכר המדינה פגשתי את פרצופו המנוול של העוני, קוראים לה שושנה, יש לה שישה ילדים וסרטן

29/02/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» אילוסטרציה: Gettyimages

בוקר, אני צועדת בדרך לבנק, נטלי מהבנק ביקשה שאבוא לסדר את המסגרת. אף פעם לא ידעתי להסתדר עם מסגרות. על אבן נוקשה וצרה בצידו של הבניין שבחזיתו מספרה יוקרתית יושבת אשה מבוגרת למדי וממררת בבכי נואש, היא קוראת לי: "אולי תעזרי לי", היא מייבבת בדמעות, "יש לך כסף להביא לי? שישה ילדים יש לי, ואין לי מה להביא להם לאכול, שישה, מאיפה אני אביא להם, צריכה מטרנה, צריכה לחם, אין לי", היא מתייפחת.

הנה, זו דמותו של העוני המנוול. היא עונה לסטריאוטיפ הבנאלי ביותר על עוני: עודף משקל ניכר, שיערה מדובלל, צבוע חלקית, לבושה מהוה ומלוכלך. קשה לתפוס את מבטה התועה. גל של רגשות עולה בי, יחד עם החמלה והצער, כעס, חימה. על ההם שמקצצים וגוזרים את התקווה לחיות ועליה. "שישה ילדים, מאיפה אני אביא להם", היא ממשיכה. הוצאתי מהארנק 25 שקלים, "שאלוהים יעזור לך וייתן לך ברכה", אמרה בנמיכות רוח, "שתהיי בריאה", "אולי אתה יכול גם לעזור לי", חזרה למרר בבכי להלך שעבר שם, צעיר מכונס בבגדים עוטפים, הוא הסתלק במהרה. כשעברתי שם בדרך חזרה, רק אחרי חצי שעה, היא שבה לבקש ממני כסף, "אבל זו אני מקודם, נתתי לך" אני אומרת לה, "אולי יש לך עוד לעזור לי? שישה ילדים, אין לי כסף לתת להם לאכול", היא קוננה ושבה לבכות, כאילו התרגלה, "תעזרי לי, בבקשה".

איך קוראים לך?

שושנה.

איפה את גרה?

ביפו, שכר דירה.

ולמה לא עוזרים לך?

עוזרים לי בסיוע בשכר דירה, זה כל מה שאני מקבלת, אבל מאיפה לשלם לאוכל, לחשמל, למים?

לא הלכת לביטוח לאומי?

הלכתי, אמרו לי תחכי, תחכי, אבל אני צריכה לתת לתינוק מטרנה. לא יכולה לחכות.

למה את לא עובדת?

יש לי סרטן, נשמה.

שלפתי מהארנק עוד שטר של 50, האחרון שהיה לי. לחנייה נאלצתי לשלם בכרטיס אשראי. החידלון, האין אונים, העליבות, כולם התגלמו בה, באשה הזו ששמה לא היה רלבנטי באותו רגע, היא הייתה המייצגת של הפחדים הגדולים שלי. באותו רגע צפו וגעשו בי התגובות האנושיות הבסיסיות ביותר מול המפגש איתה: ההוויה נחצתה לשניים, פקפקתי באמינות סיפוריה, תהיתי האם היא "מקצוענית", שקלתי לשאול אותה לשמות ילדיה, כמעט הטחתי בה: "אבל למה שישה ילדים"? ובאותה עת כעסתי על הקטנוניות שלי. אשה שיושבת ובוכה על בטון ברחוב שיוצא מכיכר המדינה, ומתחננת לעוברים ושבים שיתנו לה כסף לילדיה, איך אפשר להיות אטומה כאבן למצבה?

הכסף שנתתי לה לא השתיק את הקולות הטורדים ולא את המצפון הפצוע. זה הרי טיפה בים של צורך נואש שמתגלגל פה ברחובות,  יש כמותה אלפים, ואנחנו תורמים 10 שח בסופר ומרגישים נהדר. המחאה החברתית התפוררה, במקביל, העובדים הסוציאלים לא מקבלים את כספם, למרות ההסכמים, ויש בישראל 637 נזזקים לעובד/ת סוציאלי/ת אחד/ת. אולי עובדת סוציאלית נוכחת ופנויה יותר הייתה משכנעת את שושנה שילד או שני ילדים זה מספיק והותר.

תמונה Gettyimages




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה