אישה צריכה ספייס

סיפור אהבה בין אישה לדירה: אחרי שהשותפה שלה עזבה, דורית כהן התחילה להבין כמה מרחב היא באמת צריכה, ומה ההבדל בין חדר לבית

28/02/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» אחת בדירה אחת. כהן

את נילי פגשתי לפני שנתיים בהופעה, דרך חברים משותפים. אם היינו צריכות להיפגש על בסיס מכנה משותף ותחומי עניין, הסתברות שמפגש כזה היה מתרחש קלושה. נילי גותית. היא אדמונית, קצוצת שיער, בעלת שיניים לבנות, מסודרות כמו פלחי תירס. למשעי. על ארשת פניה מוטבעת חותמת אחת- "שום דבר לא מרגש אותי. ראיתי הכול". אותי, בשונה מנילי, הכול ריגש אז. העולם ריגש אותי, ההתערות איתו. גם היא שלעצמה ריגשה אותי, מה שגרם לי במהלך הערב לבנות על דמותה סיפור שלם ומלא. על שאלותיי היא ענתה בנימוס בסוף ההופעה. נילי לא גרה בתל אביב אז. תל אביב הייתה לה יקרה מדי. ולגור עם שותפה לא בא בחשבון מבחינתה. למה? "כי אישה צריכה ספייס".

זכור לי רגע של שתיקה אחרי התשובה של נילי. אני זוכרת אותי מביטה בה בעיניים תוהות, לא בטוחה אם הבנתי את דבריה כראוי. שהרי, בכל הדירות ששכרתי חייתי עם שותפים. יותר מזה, בכל הדירות האלו לא היה אף פעם סלון. הבית שלי כולו חלש על שמונה עשרה מטרים רבועים. לא הבנתי אז את המושג מרחב לפי תפיסתה של נילי. מבחינתי, העובדה שגרתי מחוץ לבית הוריי וחייתי חיים עצמאים, כלכליים, אלה היוו משמעות בעיניי. בכל הקשור לגודל הבית לא ייחסתי חשיבות כלל. אפילו להפך. חשתי איך שמונה עשרה המטרים האלו משמשים לי הגנה מפני העולם הגדול. אותו עולם ששעות ארוכות ביליתי במחיצתו. אני זוכרת רגעים בהם רצתי חזרה הביתה, לחדר. זה היה ברגעים שהיה לי קר בחוץ. והיה לי קר מלא פעמים.

לפני חודשיים השותפה האחרונה שלי עזבה. אני גרה לבד, בפעם הראשונה בחיים. אני זוכרת את השבועות הראשונים בחמישים וחמישה המטרים החדשים. פחדתי. הדירה הריקה, הפרידה מקשר זוגי שקרתה במקביל וימי החורף הוסיפו עוד נדבך של קושי בתהליך עצמו. ברגעים אחדים, בסתר ליבי, שקלתי לחזור ולחיות שוב חיי שותפות - נלחמתי בדחף הזה. הרגשתי שאני צריכה להיות לבד, אבל לקח לי זמן ליישם את זה על כל המרחב. בשבועות הראשונים, נעתי רק באזור אחד של הבית. התעלמתי לחלוטין מהיחידה שהתווספה לי. יש אנשים שמוצאים את עצמם רוקדים בארבע לפנות בוקר במועדון אפל ומסניפים קוק בשירותים, כי חסר להם מרחב בבית שלהם. כאשר הוא קטן מדי - הוא עלול להיות צפוף, מחניק, סוגר ואז הוא מעורר את הרצון להתפרק בחוץ. מאידך, אם את נעה במרחב גדול מדי, טרם זמנך, את יכולה להתעופף, להתבלבל, להיהפך לתזזית ומפוזרת. מרחב צריך להיות בהתאם ליכולות שלך להכיל אותו. כמעט כמו כל דבר אחר בחיים.

למרחב יש יכולת להכיל כמות מסוימת של פרטים ותכנים. בחמש השנים האחרונות, אלה היו אותם שמונה עשרה מטרים רבועים שעליהם התפרסו תפיסות העולם שלי. שמונה עשרה מטרים של רצונות, כמיהות, תשוקות, החלטות והבנות. לא יותר. כי על השטח הזה רוב העולם שלי התנהל. אפילו קטן יותר. אם מחשבים ומוסיפים את המיטה, הארון ושולחן הכתיבה שתפסו חלק מהחלל, אבל לא נהיה קטנונים עד כדי כך. בית זה הבסיס שממנו את יוצאת אל החוץ, הוא חייב להיות מקום נעים וטוב לשהייה. אבל מתי את יודעת שאת מוכנה להרחיב אותו?

בשבועות הראשונים לחיים לבד היה לי קשה, אבל ככל שהימים עברו הפשרתי. הפכתי  אט, אט, בטוחה יותר, כשהייתי מבקרת באזור הנוסף, הייתי נעמדת בפתח דלתו ומביטה. התאהבתי. וכמו תמיד כשאני מתאהבת אני הופכת לטוטאלית. היום אני לא רק מתנהלת בכל חלקי הבית - אני גם מטפחת אותם. משפצת, צובעת  ומסדרת. לעיתים אני מרגישה שיש לי סימפוטמים של "אמא טרייה". רוב שעות היום המחשבות והשיחות הן סביב הילד החדש שזה עתה נולד לי - הבית. לא השארתי מקום אחד בכל הבית שכף ידי לא עברה בו. ככה לפתע נזכרתי בדבריה של נילי: "אישה צריכה ספייס". כן, הרהרתי לעצמי. זה נכון. אישה צריכה ספייס. כשהיא הופכת לאישה אמיתית.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה