תאומים והאמא המפוצלת

מהשניה שבה הגיחו לעולם תאומיה של דורית חכים היא נחתכת בדילמה רגשית קשה בצורך להתפצל ביניהם, למי לגשת קודם? ממי לשלול את נוכחותה?

26/02/2012
דורית חכים קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» צילום: שרון ברקת

הם נולדו בהפרש של דקה. דקה שבה הונח עלי התאום הראשון שנולד – דניאל – ובטרם הספקתי להרגיש את חומו, בא לעולם התאום השני, אגם, האחות נטלה ממני את דניאל, וכמו במשחק חבילה עוברת, העבירה אותו לידיו של אביו הנרגש, ושמה עלי את אגם. משתאה אל נוכח מוחשותם, כל כולי הייתה פקעת התרגשות ודמעותיי החלו מטיילות מפניי אל צווארי. תשעה חודשים שבהם רקעו שניהם בבטני, והנה הם כאן – האחד בזרועותיי, שליו ועיניו עמוקות כשל ים, והשני, בוכה בידיו של אבא, אהובי, ואני יודעת, כבר עכשיו, ברגעים הראשונים לאמהותי, שמעתה אדרש לבחור ביניהם: מי בידיים של אמא ומי בשל אבא. ולא יכולתי להחזיק בשניהם. ידיי עוד היו קשורות לשולחן הניתוחים.

מאוחר יותר כשבאתי לראות אותם בחדר התינוקות, כשאני בכסא גלגלים, הלומת כאב מהניתוח הקיסרי, מצאתי את שניהם, האחד ליד השני, בעריסות הפלסטיק השקופות -בוכים. האחות האיצה בי, "אז את מי את רוצה להניק קודם?"

איך אני יכולה להחליט? שאלתי אותה. "תעשי תורות", אמרה. כאילו, כמה פשוט – ככה קל.

דורית חכים עם התאומים בגיל 3, בהריון עם הילד השלישי

לא יכולה להתחלק לשניים

הכורח המתמיד לבחור חזר על עצמו ביתר שאת בכל מיני צורות ומצבים מאז ועד עכשיו. כשבכו בלילה – שאלתי את עצמי למי לגשת קודם?

במסעות הארוכים בעגלה, כששניהם יללו ורצו על הידיים, למי להיענות ואת מי להשאיר בעגלה? וזה לא היה משנה בכלל שלרוב הייתי עם בן זוגי או עם מטפלת תינוק בוכה רוצה את אמא. אמא לעולם מבוקשת יותר.

כשהגיעו לגיל גן, סוגיית הבחירה, עברה מסך. הגננות, בזו אחר זו, יעצו לי להפריד ביניהם. היה נראה להן שאחד התאומים, שנתפש כחברותי יותר מאחיו, מאפיל על אחיו המופנם. מספרי הפסיכולוגיה, שהיו חומר הקריאה היחידי שהייתי מסוגלת להתעמק בו אז , למדתי שהדיעות חלוקות. יש את אלה שמדברים בשבחי הנפרדות וממליצים על גנים נפרדים, חברים שונים וחוגים אחרים. ומנגד, יש את אלה שטוענים שהנפרדות החשובה, הנחוצה באמת, היא הנפרדות הפנימית והיא לא תצמח מנפרדות פיזית.

הם דומים מאד ושונים מאד. האחד, חברותי, מנהיג טבעי, עצמאי ונוח. כזה שהכול בא לו בקלות והקוליות שלו היא בילט אין. השני, מופנם ורגיש, מעמיק ואמנותי, אחד כזה שזקוק לבטחון רב כדי להרגיש בנוח.

בגיל גן חובה, נכנענו להמלצות, והשארנו את התאום 'המופנם' בגן שהיו בו שניהם יחד ואת אחיו "החברותי" העברנו לגן אחר. שני הגנים אמנם התקיימו באותו הבניין אבל הם היו בקבוצות נפרדות עם גננות אחרות, וזה שנשאר בגן שהיו בו יחד פרח, וזה שעבר גן, קמל לפרקים.

על אף היותו חברותי וזורם ונוח – הוא לא רצה להעמיק קשר עם אף אחד מחבריו הרבים, ותמיד ביקש לחזור לגן להיות עם אחיו התאום, שבינתיים פיתח זוגיות עם חבר חדש. בכיתה א' הדילמה נחסכה מאיתנו. בית הספר קבע שהם יהיו בכיתות נפרדות. שוב, באותו בניין, יחד בהפסקות אבל נפרדים בשעות הלימודים. את החגיגות, ההצגות ושאר ההתכנסויות שההורים מוזמנים אליהם, שתי הכיתות מציינות באותו זמן ובאותו המקום. ובבית הספר יש אירועים כאלה בלי סוף ולפעמים גם בשעות הבוקר.לעיתים קורה שבעלי בנסיעות עסקים ואני נדרשת לבחור באיזה כיתה להיות. במילים מובהקות יותר וכואבות כסכין, אני בוחרת עם איזה תאום להיות. ואז, כשאני כבר עושה את ההכרעה הקשה, זו שבגינה הגוף שלי נמצא בכיתה אחת והלב בכיתה האחרת, ואף אחד מהם לא מרגיש שלם - תמיד יש את האמא שתשאל אותי בדאגנות טובת-לב, "אז אם את פה, מי נמצא עם השני?"

- "אלוהים", מתחשק לי לצרוח לה באוזן, אבל הפה משיב לה בנימוס ש"אבא בחו"ל ואני לא יכולה להתחלק לשניים."

איזו בחירה שאעשה - אני תמיד נותרת בתחושה איומה שאני לא נמצאת עם שניהם ועם הזמן למדנו שגם הם מרגישים ככה. כשניסינו לבלות זמן "איכות" עם כל אחד מהם בנפרד – שזו אגב אחת העצות השכיחה ביותר בהורות לתאומים – כל אחד מהם מיצה את מפגש האחד על אחד עם אבא או אמא כעבור חצי שעה, והתחיל לנדנד בשאלות מה עושה עכשיו אחיו התאום ומתי כבר חוזרים הביתה. להיות הורים לתאומים זו מתנה. לחזות בקשר ביניהם זה התעלות רגשית שאין כמותה, וזה מפעים אותנו בכל פעם יותר ויותר. לא בכדי, כששואלים אותם את מי אתם אוהבים הכי הרבה בעולם, הם לא יתלבטו בין אבא לאמא.

הם פשוט יגידו את שמו של האח התאום.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה