ילדים מבשלים גרסת 2012

הגרגרנית כל הזמן מקווה שהילדים שלה גם יכנסו מדי פעם למטבח ויבשלו בשבילה. אז היא ארגנה תחרות בישולים משפחתית. היה טעים!

ילדים מבשלים

יום האם, אשר חל ב-ל' בשבט (מחר), הוא מועד שחיכיתי לו כל כך כשהייתי ילדה. שרשרת שעשויה מאטבים מלופפים בניירות עיתון צבעוניים? סיכות עם לבבות מפימו? זר פרחים? ברכות מצוירות בטושים? רציתי הכל! אז איך זה יכול להיות שדווקא כשנעשיתי אם בישראל, בשם איזה שהוא סוג של שוויון, החליטו לשנות את האירוע ולחגוג במקומו את "יום המשפחה"? ובכן, לא בבית ספרנו. אצלנו בבית הילדים יודעים למי באמת שייך החג ושצריך עוד הרבה שנים לפייס את אמא על הגזל הזה.

אם בכל זאת נתמקד בעניין המשפחתי, כבר מזמן קיוויתי שהילדים שלי ייכנסו למטבח ויבשלו גם הם. לפעמים זה מצליח לי יותר ולפעמים פחות. בינינו, הכי נוח להם זה שבמגע של קסם, כאילו בכוח המחשבה, השולחן נערך והתבשילים עולים עליו. אבל תאמינו או לא, לפעמים גם לי לא מתחשק לבשל.

הצעיר שבחבורה ואני אוהבים מאוד לצפות בתוכנית הבריטית "Come dine with me" (משודר כרגע בערוץ 1). אמנם מדובר בסוג של תוכנית ריאליטי, אבל במובן הטוב של המילה. חמישה משתתפים מאותה עיר מארחים זה את זה לארוחת ערב שהם עצמם בישלו. בסיום הערב הם מקבלים ניקוד על הארוחה ועל האירוח ובסיום השבוע מקבל פרס זה שקיבל את מירב הנקודות. כמובן שהכיף כאן טמון בצילומים של הקטסטרופות שקורות במהלך הכנת הארוחה, בחיטוט של האורחים בחדר השינה (תמיד יימצאו דברים קינקיים. בכל זאת, מדובר באנגלים) והעיקר: דמותו הנשמעת-והלא-נראית של המספר, שהוא תמיד ציני ומשעשע (שוב, מדובר באנגלים, בעלי חוש ההומור המשובח בעולם).

"מדוע שלא נעשה זאת גם אצלנו בבית?", שואל הצעיר יום אחד. אני אוהבת את היוזמה הזאת. וכךיצאה לדרך התחרות גם בביתנו (בלי החלק של החיטוט בארונות. אנחנו כבר מכירים את הבלגן). במשך כמה ימים כל אחד עסק בהרכבת התפריט שלו.

היו כמה חובות במשחק הזה. חובה להכין שלוש מנות: ראשונה, עיקרית וקינוח. עוד חובה: כתיבת תפריט. חובה חובתית ביותר: לשטוף את כל הכלים שקשורים בבישול. חובה אחרונה: לטעום, גם אם לא אוהבים (לא חובה לאכול). ושלא תחשבו שכולם נולדו פה שפים ויש גם בררנים ידועים באוכל. בתוכנית המקורית המנה העיקרית היא בשרית, אבל אצלנו הכלל הזה לא הופעל, כדי להקל על הטף ועל הבטן בערב.

העזר היה הראשון לארח. הוא הגיע מהעבודה מוקדם מהרגיל, בסביבות שש בערב. הארוחה היתה צפויה לשבע וחצי. בסביבות רבע לשבע הוא הודיע שהארוחה לא תתקיים באותו הערב, לאחר שגילה, להפתעתו, כי הזמן להכין ארוחה שלמה לוקח יותר ממה שחשב. נרשמה אכזבה מסוימת, אבל הוא קיבל ארכה עד למחרת, וזהו! היה שווה לחכות: בייקון & אגס למנה ראשונה, פיצה ביתית לעיקרית ומוס שוקולד-תפוז לקינוח. קוקה קולה (שוחד זול) בכוסות יין וחטיף טים-טם (כזה שלכולם יש נוסטלגיה אליו, עוד מימי אוסטרליה העליזים) לסיום סיומת עשו את הטריק. כולם נתנו לו ציונים והלכו לישון על בטן מאוד מלאה.

אני הייתי הבאה בתור. כולם טענו שזה בכלל לא פייר ולא כוחות. דווקא השקעתי מאוד בתכנון ובהכנה, כי חששתי שלא יתנו לי ציונים טובים אם יחשבו שאנצח בכל מקרה (מזכיר למישהו את הקריאה של ביבי לבוא להצביע בפריימריז?). החלטתי על תמה איטלקית: מוצרלה קפרזה עם צ'אבטה מאפה בית למנה ראשונה, פסטה טריה עם שרימפס ואפונה לעיקרית וסמיפרדו וניל עם תותים ורוטב שקולד לקינוח. אם נדמה לכם שלא עבדתי קשה, אז אתם טועים.

הנסיכה עבדה כל בוקר שישי לקראת ארוחת ערב שבת ולא נתנה לאיש להיכנס למטבח. היא הביאה עימה סו-שף (חברה) ויחד הם הכינו את ארוחת הערב: ביצה בקן למנה ראשונה, בורקס גבינה שהיא עצמה הכינה מבצק עלים שווה על בסיס חמאה וצלחת ירקות טריים למנה עיקרית ועוגת ביסקוויטים עם גבינה לקינוח. היא הגדילה לעשות והזמינה את הסבתא להשתתף בארוחה, כצופה מהצד.

בשבת היה התור של שניים: הבכור בצהריים והצעיר בערב. הבכור לא נכנס למטבח אלא כשעה לפני שעת אוכל. הוא חשב על הדברים מראש, הכין את המצרכים ויש לו זמן. אין ספק שכל אחד מילדינו מתנהל גם במטבח בהתאם לאופיו. הנה מה שהוא הכין לנו: מרק יוגורט עם מלפפונים וצנוניות למנה ראשונה, רוסטביף סינטה עם אורז לבן (שהכין בפעם הראשונה בחייו) לעיקרית ופונדו שוקולד עם תותים ומרשמלו לקינוח. הזלילה הגדולה של השוקולד השאירה חותם על הארוחה ועל המפה.

את התחרות סגר הצעיר שבחבורה (עוד לא בן 10), זה עם האהבה הגדולה ביותר לבישול וגם הנסיון הרב ביותר מבין השלושה. הוא השתלט בקלות על המטבח. למנה ראשונה הוא הכין טוסט גבינה מהחלק הרך של החלה בלבד (כמה לחם נזרק שם, אני לא רוצה לחשוב אפילו. יש כמה דברים שלא הספקתי ללמד אותו לפני הארוחה הזו. עכשיו הוא כבר יודע). למנה עיקרית, צ'יפס שהכין לגמרי בעצמו מתפוחי אדמה ואפה בתנור עם שמן זית, כמו שצריך. ולקינוח, בראוניז שוקולד. פחמימות לא היו חסרות באותו הערב, אבל את הכל הוא הכין לבד והיה טעים ביותר.

השוונץ:

    • אז איך נסכם? לא נספר לכם על הציונים, כי זה לא החלק החשוב. לפני הכל, נדווח על מה שאמר לי הבכור. "אמא", הוא אמר, "אני רוצה להגיד לך תודה על כל הימים שאת מבשלת בשבילנו". כבר היה שווה יום האם השנה, נכון? אני הצעתי שנחווה את ההתנסות הזו עוד כמה פעמים. משום מה, לא נרשמה התלהבות. בשורה התחתונה, העזר בכל זאת בישל לנו ארוחה בסוף השבוע שלאחר מכן והראה לכולם את כשרון הבישול שיש לו והוא הקפיד להחביא עד כה.
    • מומלץ בחום להכניס את הילדים למטבח מגיל צעיר. נכון, לפעמים זה לוקח יותר זמן, הסלט יוצא בחתיכות ענק והמטבח יותר מלוכלך מנקי גם אחרי שהם שוטפים את הכלים, אבל רק ככה לומדים, נכון? אתם לא רוצים שהם יבשלו רק באמצעות כרטיס אשראי כשיגדלו ויצאו מהבית, נכון?

.

לבלוג של הגרגרנית

צילומים: משפחת הגרגרנית
הגרגרנית
מאז שאני מכירה את עצמי, אוכל מעניין אותי. להכיר, לגעת, להריח, לבשל, להאכיל ולאכול. בבלוג "הגרגרנית" אתם מוזמנים לקרוא את המחשבות שלי בנושאים הקשורים לאוכל, אבל לא רק.תמצאו אותי כאן: http://hagargeranit.wordpress.comמוזמנים לעקוב אחריי באינסטגרם: hagargeranit