הגלדיאטורים

שלב הדו קרב ב"דה וויס" מצמרר את הדר לוי, אקס "האקדמיה לצחוק" והיא לא מבינה: מתי זה נהיה החלום של כל הורה, שהילד שלו יעשה ריאליטי?

20/02/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» יש עבודה לעשות. לוי (צילום: ליאור ג'ורנו)

-"אתה עב"ם"

-"תודה"

(דיאלוג בין אביב גפן למתמודד ב"דה וויס")

השנה 1998. הלוקיישן: בית קרקע בבית שאן. הסצינה: מריבה.

אני רוצה ללמוד משחק. ההורים שלי מנסים בכל דרך אפשרית להניא אותי מזה. "לא תהיה לך עבודה" "אבל את כל כך חכמה" הוצאת פסיכומטרי גבוה, לא חבל?".

שכנעו אותי. נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. יום לפני תחילת הלימודים, כמו בכל דרמה טובה - ביטלתי והלכתי ללמוד תיאטרון.

14 שנים עברו מאז. אני יושבת בבית קפה עם אחות של חבר. מור, בחורה מתוקה ומוכשרת בת 20, שהשתחררה מלהקה צבאית ובאה אלי לעזרה. היא מספרת לי על סצנה משלה:

השנה : 2012. הלוקיישן: בית ברמת גן. הסצינה: מריבה

היא לא רוצה ללכת לדה וויס. ההורים שלה רבים, דוחקים ורוצים לרשום אותה בעל כורחה לעונה הבאה. "אבל את כל כך מוכשרת", "אבל כל חברים שלך הלכו", "אבל זה קרש קפיצה", הם אומרים.

איך קרה שהחלום של האמא היהודיה הוא שילדיה יתחרו בריאליטי? כשאני הלכתי לריאליטי ("האקדמיה לצחוק") הייתי בת 26, אחרי שש שנים של נקיונות בתים, עשרות אודישנים ותחושה שזה המוצא האחרון שיעזור לי. לא רציתי לעשות ריאליטי, ידעתי שזה מחיר קשה מדי לשלם. אבל יחד עם זאת ידעתי שאני מוכנה לשלם אותו.

אבא שלי ליווה אותי לוילה שבה צולמה התכנית. כשהמצלמות כיוונו את הפוקוס אליו הוא הוציא שלט קטן שהכין בבית. ללא ידיעתי. בשלט היה כתוב: "הדר, גאוות בית שאן". הייתי בשוק. המצלמות אהבו את זה. מראה האיש הדתי הפריפיאלי ששולח את בתו להגשים את חלומה בבבית סגור נטול חלונות, קסם לכולם. לא לי. לא הבנתי איך תוך יום הפכתי לגאווה? איך בין רגע הפכתי מילדה שממרה את פי הוריה, לשליחה של רצון טוב? הנחתי לזה. הבנתי שזה חלק מהמשחק וחייכתי . בתוך תוכי גם שמחתי שסוף סוף אבא שלי רווה ממני קצת נחת.

היה קשה להיות דמות בריאליטי. לאבד פרטיות, להיות בובה במערך הקאסט המגוון. "עוד בדיחות על עוני", זעקו עורכי התוכן כשעבדו על התכנית הבאה, "הדר צריכה עוד בדיחות על מצוקה". ואז שאלו: "את מי את בוחרת להדיח השבוע, את החברה הכי טובה שלך או את עצמך?" המצלמות עלי. הכל נוצץ, הבגדים בהשכרה, האיפור כבד, אפילו התלתלים הם לא שלי - הם בייבי ליס. ואני שלמדתי שלוש שנים משחק - כנראה לא למדתי את מה שבאמת צריך ללמוד - את כללי המשחק. חזרתי לבית הקטן שלי אחרי שלושה חודשים. נדהמתי לגלות שיש שם קירות לבנים, טלפון סלולארי, חברים שצריך לחזור ולטפח  - ובעיקר, שצריך לעבוד. לכתוב, להופיע, להתקדם  - לאט, לאט. ואז היינו עוד תמימים, היו רק שתי תוכניות ריאליטי. היום המסך מתפוצץ מאנשים "אמיתיים". כולם מחוברים, כולם מקשקשים, כולם עושים קפה, לכולם אייל גולן קורא ולכולם משאלה אחת: פליז תצביעו לי.

בחזרה לבית הקפה. מור בוכה. "אני רוצה שאמא שלי תהיה מאושרת", היא אומרת ואני כועסת. למה האמא זאת לא מבינה? ריאליטי זה לפני הכל ואחרי הכל תוכנית טלוויזיה. נכון, היא יכולה להביא את הכשרון שלך למודעות הציבור אבל זה לא מתאים לכל אחד ובעיקר לא מהווה תחליף לדרך שאם היא בוערת לבך אתה ממילא תעשה אותה. כי אם את זמרת, שבי ותכתבי שירים. אם את  קומיקאית לכי תופיעי, אם את משועממת  - גם חודשיים באח הגדול לא ישנו את זה.

ב"דה ווייס" אומרים עכשיו "דו קרב" כל הזמן. החיים מלאים בקרבות כאלה - בין אביב גפן לשרית חדד, בין רשת לקשת, בין הקייטירנג של ההפקה לקייטרינג שלא התקבל. אבל כשזה מזוכך ועומדים מולך שני אנשים צעירים, מציעים את מרכולתם בתוך זירה ומתחננים " רק לא להעלם", "רק שהשני לא יגנוב לי פוקוס", או שואלים: "איך אני במשפט מוזיקלי אחד מראה את כל הכשרון שלי?". –בהינף רגע אתה עלול להפוך מהבטחה גדולה לכשלון צורב. זה פשוט לא פייר. זה אכזרי.

השבוע בדו קרב בין שתי בנות חמודות, דניאל וטופז, זכתה טופז. אבל במה היא זכתה? אף אחד עוד לא יודע. גם לא היא. דניאל המתוקה יצאה בוכה, שבורה, אל חדר המשפחות, שם חיכה לה אבא שלה שעטף אותה בחיבוק ואמר לה: "את בת טובה, את אחות טובה, וזה מה שחשוב". מעניין אם היא הקשיבה. מעניין אם הבינה שהיא הזוכה האמיתית. כי גם עם חוזה הקלטות וההזדמנות להיות הכוכב/הקול הבא/ הבת של איל גולן. באבא כזה לא זוכים בשום תוכנית ריאליטי. לי לקח 14 שנה להבין את זה.

>> לטורים הקודמים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה