ילדים של מישהו אחר

ההלם מתאונת אוטובוס הילדים ביום חמישי התחלף מהר מאוד בהקלה ואפילו שמחה, כשהתברר כי מדובר בילדים פלסטינים. סמדר סלומון על היעדר הכבוד, החמלה ובעיקר הבושה

19/02/2012
סמדר סלומון קבלו עדכונים מסמדר
  • RSS

ביום חמישי האחרון התבשרנו בשעות הבוקר על תאונת דרכים מחרידה, "תאונה קשה ליד ירושלים: 10 נהרגו בהתהפכות אוטובוס ילדים", זעקה הכותרת בוואלה. לאט לאט הפרטים החלו להתבהר: משאית שהחליקה על כביש רטוב התנגשה באוטובוס שהסיע ילדים מהכפר ענתא שבצפון מזרח ירושלים ליום כיף בלונה פארק.

בשבריר שנייה אחד זה הפך מהאסון שלנו לאסון שלהם. שבריר שנייה שבו התפרסמה זהות הילדים. וכמו צפירת הרגעה הגיעו הטוקבקים המזוויעים כמו מבקשים להרגיע את העם היושב בציון, זה לא הילדים שלנו זה הילדים שלהם, אפשר לחזור לעבוד הכל בסדר.

הגולש הישראלי התגלה במלוא כיעורו. הטוקבקים הבאים נכתבו בעמוד הפייסבוק של וואלה:

"תירגעו אלו ילדים פלסטינים", כתב בני

"ב"ה הם פלסטינים", כתבה טל

"יופי! פחות מחבלים", כתבה איילה

"תודה לאל פלסטינים, שכל יום יהיה אוטובוס כזה", כתב איתי

אתר וואלה, שעורכיו החלו להסיר תגובות בלתי הולמות, לא היה יחיד שבו נכתבו תגובות מהסוג הזה. בערב כבר דווחנו שזה השיח בכל אתרי החדשות.

אסייג ואומר, אין לי כוונה להכתים עם שלם כי כמוני רבים הרגישו נבוכים מהתגובות ואנו יודעים שהטוקבקים הללו לא מייצגים את הישראליות בכללותה, אך גם לא ניתן להתייחס אליהם כאל קומץ עשבים שוטים. כבר מזמן עברנו את סף הקומץ. אלו היו טוקבקים רבים, חדים ובהירים במסר שבאו להעביר. משהו רקוב בממלכת דנמרק, משהו רקוב ומקולקל מאוד. התייחסות כזו לתאונה טראגית היא שיקוף של תהליך עצוב שבו יש מי שאיבדו את הכבוד, את החמלה ואת הבושה.

איפה הכבוד?

להיכן נעלם הכבוד לערך חיי אדם? היכן נמצאת עכשיו התכונה הזו שאתם מעלים על נס כאילו היא מפרידה אתכם מכל העמים? ובתגובתכם נדמיתם כל כך לאלו שאתם מבקשים להיבדל מהם בהתנשאות וביוהרה.

איפה החמלה?

אוקיי הבנתי, אתם לא אוהבים ערבים, הם אולי לא אנשי שלומכם, וגם נכון שאנו שקועים בסכסוך העתיק הזה עד צוואר והוא כולו כגוף מלא פצעים מוגלתיים ומדממים של משקעים ושל כאב. ובכל זאת אני שואלת איפה החמלה?

היכן מסתתרת הבגרות להבין שאלו ילדים שכל חטאם היה שהם יצאו מבית הספר לטיול ללונה פארק, בדיוק כמו שהילדים שלכם יוצאים לטיול שנתי. ובטח אמא שלהם הכינה להם סנדוויץ' וחטיפים כמו שאנו מכינים לילדינו, והן רק חיכו שהילדים שלהן יחזרו הביתה לספר חוויות.

הגם את החמלה הזו איבדנו? האם כבני אנוש איבדתם את היכולת לנתח מצבים ולהבדיל בין טוב לרע, בין אירוע פוגעני לבין אירוע טרגי? היכן הרגש הזה שמוטבע בבני אדם שיודע לומר שילדים הם ילדים הם ילדים הם ילדים וכל מוות שלהם הוא עצוב וקשה.

איפה הבושה?

אז אין כבוד ואין חמלה ואולי אין לי זכות לבקש אותה מכם. אבל איפה הבושה? מילים ואמירות שפעם היו נאמרות בין אדם לבין עצמו יוצאות לאור כמו השמש בחצות היום, מבלי בושה ומבלי להסתתר מאחורי שמות בדויים או כינויים שנועדו להסתיר את זהות המגיבים. במלוא עזות המצח התייצבתם בשמכם המלא ותמונתכם מהפייסבוק, כי אפילו הבושה לא קיימת פה יותר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה