הבוז לבוטוקס

כשאני רואה את נחשול הסבתות התל אביביות היפות והמוחלקות, רזות ומגוהצות, אני עצובה ומדוכאת

16/02/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» צילום: טל אטרקצ'י

בשבת בצהריים, בעוד חברתי רונית מורטת את גבותי השדופות גם ככה, הבטתי מקרוב בגבותיה  הבלונדיות וקריאת התפעלות פרצה מגרוני. "איזה יפות שלך, וגבוהות נורא".

"גם את יכולה" הגיבה בטון אדיש ומחנך "זה בוטוקס" בעודה מנקבת קרחת יער נקמנית בגבתי הימנית.

עד כאן דיאלוג חושפני בין אישה מודרנית לניאנדרטל. אני החיה מהסוג השני.

מודה, בחוגים בהם אני מסתובבת (אנשי חינוך ביתי ושאר נשות מערות שחושבות בתמימותן שיש מישהו בעולם שמחבב אולי אפילו אוהב אותן בגלל משהו פנימי ולא הלבלב), נשים כאלה מהלכות נטולות חזייה, בשיער בית שחי ורגליים מתנפנף ומשוכנעות שהבעלים שלהם אוהבים אותן ככה. או שחזייה זה לא מה שיציל אותן. לפחות לא בעניין הבעל. ובכל זאת, זה לא מסביר את העובדה שהדבר שהרגשתי אחרי ההלם הראשוני והרמת הגבה, עמוק עמוק בתוכי היה מרומה. הגבות המורמות תפסו אותי עם המכנסיים למטה, חשפו אותי בתמימותי, בחוסר המודעות שלי לעובדה שכך סתם אישה לא נראית ביום בהיר אחד כל כך מופתעת.

ועוד דבר הפתיע אותי, שהנה זה כבר לא רק בפרסומות, בכתבות מסחריות ובקניון רמת אביב.  עכשיו הוא כאן, הבוטוקס, ממלא את פרצופנו ואת כיסי המזריקים. כל דיכפין ייטה ויקבל כרצונו וככל שהוא (ובעיקר היא), יותר חובב ניקיון וסדר הוא יראה יותר מופתע ומגוהץ למישעי.

אז עכשיו כשאימא כועסת או עצובה היא חייבת להגיד, לבד אין סיכוי שהילדים יבחינו. אני מניחה שבעוד עשור יהיה סוג של טיפול אצל קלינאית תקשורת לילדים שלא יודעים לזהות הבעות פנים.

אז עכשיו אמא לא נראית בת 44, גג בת ארבעים ושלוש פלוס. אז עכשיו בלשון לאישה "זה מאסט", אם את כבר בת ארבעים וחמש ולא גרה בקיבוץ.

ובכל זאת איכשהו כשאני רואה את נחשול הסבתות התל אביביות היפות והמוחלקות, רזות ומגוהצות מכף רגל ועד ראש אני מרגישה (טוב, כאן אין מקום להפתעה, הגיל ברור) עצובה ומדוכאת, כמי שמצופה ממנה לשלם לאיזה גבר (פלסטיקאי, רופא שיניים, סתם וטרינר רודף בצע) שיפגיז את פניה ויחשוף אותן לכוויה מדרגה שלישית.

האם זה בוטוקס או שאת פשוט מופתעת לראות אותי?

אבל למה אני מסבה את האחריות לגברים? כי היה לי הרבה יותר נח אם הם היו האשמים אבל זה לא הם, כולנו רוצים – כהישרדות -  להראות צעירים יותר, קרובים יותר לגיל הפוריות, העולם הרי שייך לצעירים. כולם סוגדים למעיין הנעורים.

אהוד ברק הסיר שומות ומתח גבות. הילרי קלינטון עשתה אי אילו מתיחות פנים.

ומה אני רוצה מאיתנו בעצם? הרי אם מדונה מופיעה במודעות המופע החדש שיכרוך בבכורה את אדמתנו הקדושה, מכוסה במשקפי שמש, ערימות שיער מכסות את פניה המטופחות מידי,  מה נגיד אנחנו הקטנות שאין לנו כלום מפני המדונה ומאישיותה?

עכשיו אני מביטה בהן אבל בעצם מהרהרת בעצמי, שרק יהיה לי את הכוח לא להצטרף למופע האימים הזה שאף אחת לא יצאה ממנו באמת צעירה יותר או יפה יותר. שיהיה לי את הכוח להיות יפה לגילי וכמו שבתי בת השבע אומרת לי בכל פעם שאני מזכירה לה שהיא מהממת : "אבל עוד יותר מזה אני חכמה והכי חשוב זה היופי הפנימי".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה