לחיות את הרגע

קירה דורון שחלתה בסרטן השד בגיל 30, כבר ניצלה ממוות לא פעם - תאונת דרכים קטלנית, התמוטטות של בית נטוש, ניתוח ילדות שהסתבך. נסיון חיים יוצא דופן לימד אותה לחיות את הרגע

16/02/2012
קירה דורון קבלו עדכונים מקירה
  • RSS
» קירה דורון, צילום: דורון בן אפרים

לספר למישהו על מחלת הסרטן שלי, זה כמו להכניס מישהו לקולנוע באמצע הסרט, הרי שלקבל מחלה בגיל שלושים לא פותרת אותך מכל העבר שחווית.

יהיו שיגידו כי הסרטן הוא מעין תוצר לווי של מספר אירועים שעברתי, אולי התחמקתי מכדור שנפלט לא פעם, אולי לא ראיתי את הסימנים בדרך, ואולי כל הנקודות או אירועים שחלו בחיי, היו בכדי להכין אותי אל הדבר הגדול הזה שנקרא סרטן. נולדתי השלישית אחרי שני בנים, אמא שלי סיפרה כי היא התאמצה בשביל להביא בת, ואף קיבלה הורמונים בשביל להגביר את האפשרות להביא עוד ילדים.
כשעוד לא מלאה לי שנה, אמי הבחינה במשהו מוזר, וכבר בגיל שמונה חודשים עברתי ניתוח ראשון בבטן, ניתוח בקע, שלרוב עובר ללא בעיות מיותרות, אך אצלי זה מעט הסתבך ונשארתי בחדר ניתוח מעל הזמן המצופה. בסופו של דבר יצאתי מזה, גדולה וחזקה עם צלקת קטנטנה.
בגיל שמונה, צמוד אל הבניין של סבתא שלי עמד בית מעץ, בית ישן מאוד ונטוש, אני ואחיי היינו משחקים בו ובונים לנו מחנה. לרוב "הסתפקנו" בסלון ובחדר הפתוח, אך עמדה מולנו דלת נעולה, מעין דלת סתרים שהסקרנות שלנו הכריחה אותנו לפרוץ ולשבור אותה. בכל יום ניסינו הכול: מפתחות, מכות בדלת, זריקת אבנים וחפצים כבדים עד שלבסוף הצלחנו לפתוח אותה, מרוב התרגשות רצתי ראשונה. הבית שעמד שם במשך שנים, נבנה על אדמה לא ישרה, והחדר למעשה עמד על אויר. רצתי קדימה אל מרכז החדר, מתנשפת ונרגשת מה למצוא ואיפה לחפש, ריהוט עתיק עמד בצידי הקירות, מנורה ישנה עמדה על שולחן קטן, והרצפה החלה להשמיע רעשים, אני מנסה להבין מהיכן הרעשים מגיעים ולמה הם קיימים, ועוד לפני שהספקתי להיבהל ולרוץ הרצפה שקרסה תחתי. אני תקועה מטר וחצי מתחת לבית, כל החדר התמוטט. מיד קראו לאבא שלי ולדודי שיחלצו אותי, יצאתי משם גדולה וחזקה עם מטבע של פלסטין שנת 1937.

הילוך איטי

כאשר הגעתי לגיל ארבע-עשרה, הכרתי בחור נחמד, הוא השיג לנו שני כרטיסים להופעה של מטאליקה כאן בארץ, הרגשנו שאנחנו כל כך בוגרים ונסענו לבד באוטובוסים, אך הסתבכנו בדרכים ולא ידענו איך להגיע. חששנו כל כך להחמיץ את המופע, ורצנו ברחובות כמו עכברים קטנים ורעבים. באמצע כביש סואן הבחור התחיל לחצות את הכביש, ומבלי להסתכל רצתי מיד אחריו, אלא שאז החלה התנועה, הבחור עצר בין הנתיבים ואילו אני המשכתי עוד כחצי מטר אחריו. הבטתי שמאלה ומולי דהר אוטובוס לעברי.

הבחור תפס בשיערי הארוך ומשך אותי אליו, האוטובוס פגע בי בצד, סובב אותי והפיל אותי לרצפה. האוטובוס עצר מספר מטרים אחרי זה. הנהג רק יצא וצרח וכל האנשים ניסו להרגיע את שנינו, אך לא הצלחתי לשמוע כלום, הכל עבר כמו בסלואו-מושן. הצלחתי לקום מהכביש, ובסופו של דבר יצאתי מזה גדולה וחזקה, עם חבלה בברך ובאגן.
בגיל תשע-עשרה עבדתי כמו מטורפת בחנות נעליים, שתיים עשרה שעות ביום, החלטתי לצאת לסוף שבוע עם חבר שלי שבאותה תקופה היינו אמורים להינשא. הוא צלצל אליי ואמר לי שהאופנוע נתקע לו בהרצליה, עזבתי הכל, ביקשתי מהעובדת השניה שתחפה עליי ונסעתי לאסוף אותו. עמדתי ברמזור אדום, הרגשתי רוגע ושמחה, התמתחתי ברכב כשאני יושבת לבדי, ולפתע הכל זז, לא הבנתי מה קורה ואז חושך מוחלט. כשהאור החל להופיע מול עיניי רק מלמלתי "מה קורה פה? איפה אני? מה קרה?" איש ניגש אליי ואמר לי "קרתה תאונה" סחרחורת הגפה את ראשי, "תאונה?" שאלתי. "יש נפגעים?" התעניינתי... שוטר ניגש אליי והורה לי לצאת מהרכב, כולי מבולבלת אני רוצה לקום, אך אני לא מצליחה, כאב חד בגבי. והשוטר עזב את המקום. התחלתי לבכות, שמישהו יוציא אותי מהרכב, שיקראו לאבא ואמא, ואני לא זוכרת את הטלפון של הבית, ואין לי סלולרי, אני לא מצליחה לקום, הכל כואב, הכל מנופץ, הכיסאות האחוריים נמצאים קדימה.

אני רק עם ג'סטי מסכנה..הרכב שפגע בי היה מסוג ואן גרמני. זרק אותי אל תוך ג'יפ. האישה שנסעה בתוך הג'יפ שברה את הזרוע ושני הרכבים שהיו מצדדי גם הם נפגעו. אני מתחננת שיוציאו אותי מהרכב. ושוב השוטר בא והחל לצעוק עליי "קומי כבר מהרכב".

בכיתי שאני לא מצליחה, מלמלתי שהגב כואב "טוב, אני אזמין לך אמבולנס", קרוב לחמישים דקות ישבתי בתוך הרכב עד שחילצו אותי ממנו. עברתי צילומים ומיפויים וגילו ששברתי שתי חוליות תחתונות, פרצתי שלושה דיסקים, זזה לי חוליה בצוואר ושברתי צלע. שנתיים הייתי בשיקומים בתל השומר ובבית לוינשטיין, נחושה לחזור ללכת, נחושה להיות חזקה ועצמאית. לא הסכמתי לעבור ניתוח, הסיכויים היו נמוכים, אך העבודה השתלמה, בסופו של דבר יצאתי מזה גדולה וחזקה, עם כמה שברים וזיכרון לעד.

וזה עוד לא הסוף

הכרתי את בעלי, התחתנו הבאנו ילדה מקסימה, ההיריון לא היה קל אבל הלידה עברה במהירות, כשדניאל הייתה בת שנתיים הייתי בת עשרים וחמש. כאבים עזים פרצו לי בבטן. אחרי בדיקה קצרה נמצאו שבעה אבנים גדולות בכיס המרה שלי. הניתוח נעשה מהרגע לרגע, ניתוח שלרוב נמשך כשעה וחצי נמשך שעה יותר. עלה לי החום. מסתבר שכיס המרה שלי היה לפני פיצוץ. זהו הניתוח השני שלי בבטן. אחרי שבוע בבית חולים חזרתי הביתה, בסופו של דבר יצאתי מזה גדולה וחזקה עם צלקות קטנטנות בבטן.


בגיל 30, אמא לשני ילדים כעת, בדיוק גמלתי את אופק מהנקה, יש לנו קצת חסכונות, טיול ושיפוצים בבית נראים באופק, ואז קיבלנו את הבשורה: הס' הגדול. הכל נדחה, נראה שהעולם מתגמד בצרותיו לעומת מחלה שכזאת. עברתי טיפולים ראשונים, ויום אחד עידן, בעלי, הציע רעיון נפלא, הוא, אביו ואני נסע לבקר את אחותו אשר גרה בארצות הברית. חמותי המדהימה הציעה שתשמור על ילדינו למשך אחד-עשר ימים. הזמנו כרטיסי טיסה, נשמרו לנו חדרים במלונות, הבטתי בהופעות אשר יהיו באותה תקופה. יומיים לפני הטיסה חמי קיבל צלצול בטלפון, בדיקות אשר עשה יצאו לא תקינות. מי שתמך בי מההתחלה, דאג לרופאים הכי טובים, לטיפול הכי איכותי נמצא כעת בצד השני.

התגלה אצלו סרטן בריאות בדרג ארבע. הדרג הגבוה ביותר בסרטן, גם ללא אפשרות החלמה, עם כמעט ללא אפשרות ריפוי. הטיסה בוטלה. התקווה בוטלה. לא יצאתי מהמיטה במשך ארבעה ימים ולא הסכמתי לאכול כלום במשך שבועיים. התמוטטתי, וכל האנשים שאמרו לי שאסור לי להרגיש כך, כעסתי עליהם, מי אתם שתגידו לי איך להרגיש??? זכותי גם להרגיש חולשה! זכותי גם להרגיש כעס! התמרמרות! סבל! כאב! עצב! בכי... זכותי גם לבכות ולא כל הזמן לצחוק... הרגשתי שבכל פעם שאני מתכננת משהו טוב לעצמי, קורה לי אסון.. הרגשתי תסכול ויאוש... ושום דבר ואף אחד לא יכול כעת לנחם אותי, חששתי מניחומים, חששתי מטוב כי ידעתי שרגע אחרי זה הרע יפיל אותי.
אנשים מדהימים עטפו אותי, ביניהם בעלי שבאותה עת לא הבין מה גרם לנפילה העזה שלי, עובדת סוציאלית בבית החולים ניסתה להדריך אותנו ואני קיבלתי עזרה בדמיון מודרך וטיפול בעזרת אומנות. בכל פעם שבעלי מזכיר תוכנית אני מקבלת חרדה. אם שואלים אותי מה אני הולכת לעשות מחר, אני אף פעם לא עונה. אני אף פעם לא יודעת מה יקרה לי עד מחר.
אחרי הטיפולים התחלתי להתגבר על החרדות שלי, יום הולדת 31 מגיע. אני מתכננת לעשות לעצמי יום הולדת גדול. מסיבה עם חברים חדשים וותיקים. ושוב כאבים עזים תוקפים את בטני, מקופלת אני מגיעה אל בית החולים, ובנוסף לכל אני כעת צריכה לעבור ניתוח אפנדציט. בעודי שוכבת בחדר מיון, סבתא שלי מגיעה עם סבא שלי, החיו אותו בבית שלוש פעמים. את שנינו אשפזו באותה העת. אותי בשתיים בלילה ניתחו, היה לי תוספתן דלקתי וחששו שעד הבוקר הוא יתפוצץ. נשארתי בבית החולים ארבעה ימים, לא אכלתי ולא שתיתי כלום.

במוצאי שבת, בשתיים בלילה הרגשתי קצת יותר חזקה, הלכתי עד הקצה השני של בית החולים בכדי לראות את סבא שלי. ליטפתי את ראשו, נתתי לו נשיקה ואחזתי בידו, הוא היה מחובר למכשירים וללא הכרה. נשארתי איתו שם עוד כעשרים דקות וחזרתי אל חדרי. מוקדם בבוקר אבי צלצל אליי שסבא במצב רע, ניסיתי לרוץ אליו, הכאבים היו בלתי נסבלים, ועד שהגעתי אל חדרו הוא נפטר. בלבי ייזכר תמיד אותו לילה שנפרדתי ממנו. הוא היה אדם כל כך מצחיק, ועשה מכול דבר בדיחה. שיחררו אותי באותו יום מבית החולים ורצתי ישר אל הלוויה שלו. מהניתוח בסופו של דבר יצאתי גדולה וחזקה עם צלקת שלישית בבטן וכאב גדול בלב. אין לי פחד מהלא-ידוע, יש לי פחדים מתכניות שנבנות ומתפרקות.
יש לי פחד לחיות את המחר ולצפות לעתיד. תנו לי לחיות כאן ועכשיו. קחו אותי לבילויים ספונטניים, אבל רק אל תקבעו איתי תכניות, כי התשובה שלי תמיד תהיה אותה תשובה: "נראה מה יהיה עד אז".
אני לא אדם אופטימי, אני גם לא פסימית, הריאליות של החיים הפכה אותי לחשדנית ובררנית. אך למדתי שבסופו של כל אירוע בחיי הצלחתי לצאת גדולה וחזקה, אומנם עם פצעים וצלקות, אך תמיד עם אנשים נהדרים שסבבו אותי, ובעזרת כל זה, אני מקווה שאצליח לצאת גדולה וחזקה גם מהסרטן.

סייעה בהכנת הכתבה: גלי מאיר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה