החומה הצינית

לצאת לדייט בלי חשק יכול להיות צעד מסוכן. הדס בשן על אנשים שלא מוכנים לקשר חדש, וזורקים את התסכול שלהם על האדם התמים בצד השני של השולחן

14/02/2012
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS
» קבענו רק טנטטיבית, לא? בשן

הדייטים הכי גרועים שלי לא היו עם גברים מכוערים, קמצנים רעי לב או אפילו מצביעי ציפי לבני. למעשה  - לפניכם סיפורים על שלושה גברים נאים משכילים ומעניינים שהייתי יכולה לאהוב, אולי; היינו יכולים להיות ביחד, נגיד; אולי אפילו היו לנו ילדים היום, לכו תדעו - אלמלא כולנו היינו כל כך מותשים מחיי הרווקות.

את ש' הכרתי דרך חברים של חברה. זוג יצירתי וסוער, שמחפש כל הזמן שידוך לחבר המעט מפורסם והקצת משוגע שלהם. בגלל שהם איכותיים נורא, הסכמתי לקנות מהם את הרווק המשומש, למרות שהיה מבוגר ממני ב-15 שנה. חיכיתי יותר משבוע עד שפנה אלי בפייסבוק בגישוש עדין מי אני ומה אני ומגוון שאלות לגבי עמדתי בנוגע לגברים מבוגרים. כעבור עוד כמה שבועות עברנו לשיחות טלפון. הוא אמר שאני נשמעת מתוקה מאוד, אבל לא קבע איתי כלום. כשלבסוף החלטנו להפגש, הוא הודיע כי נפל למשכב עקב כאבי גב וזה ישבית אותו לשבוע שלם. את הימים הבאים ביליתי בלנסות לשעשע אותו בטלפון, ולדבריו זה עזר לו להחלים. כששב לאיתנו הוא התלבט לגבי מקום הפגישה החגיגית שלנו, התקשר מספר פעמים ביום, בכל פעם עם הוראות אחרות עד שלבסוף ביקש שאבוא לשכונה שלו בפרברים כי כל תל אביב מפוצצת בפקקים  -  אבל הבטיח שישלם על המונית. זה לא מאוד רומנטי אבל החלטתי לזרום, כי הוא לא הפסיק לאמר כמה מתוקה אני נשמעת. מוזר שיש לי הרבה מה לספר על ההכנות לדייט, אבל מהדייט עצמו אני לא זוכרת דבר. רק את הדרך שבה הוא הסתיים - ש' הטיח בי מטח של שאלות: "למה את יושבת ככה קפוצה? למה הגוף שלך לא משוחרר? ולמה בעצם התיישבת מולי ולא לידי?" ולבסוף: "איך זה שבטלפון היית הרבה יותר מתוקה?". באותו רגע הותשתי סופית מש' ומנסיונותיו לשלוט בסיטואציה. הוא שילם לי גם על המונית חזור ומעולם לא שמענו זה מזו שוב.

ד' היה חתיך. גבוה, יותר מכל. הכרנו בג'יידייט ובניגוד ל-ש' הוא היה מסוג מהגברים שממהרים לעבור מהמרחב הוירטואלי לטלפון ושואפים לפגישה מיידית – תכונה שמראה בעיני על אקטיביות ועשויה להמריץ את דמי. העניין הוא ששיחת הטלפון הראשונה הייתה בדיוק ביום ראשון, היום שבו הוא תמיד יוצא לבר הקבוע שלו. הוא הציע לי לבוא איתו, אבל זה נשמע לי יותר מדי  על-הדרך, אז קבענו למחרת, למקום אחר. כשהוא אסף אותי, הבנתי שגם הבר האחר הוא הקבוע שלו. אה, כן, ד' היה מזן הגברים הגרושים שקורעים את העיר בכל הזדמנות כדי לפצות על זמן עבר וללחוש למישהי בהבל אלכוהולי על כמה גרושתם כלבה. אז ישבנו על הבר, כי לבליינים כמו ד' שולחן זה לא מספיק מגניב, וכשהוא גמר לשאול את הברמנית מה נשמע ואיך אמא שלה ומאיפה הסוודר החדש שלה - הוא הזמין לי שוט, כמובן לפי בחירתו. צחקנו ודיברנו והתקרבנו והאמת היא שמאוד נהניתי (הוא היה כל כך גבוה!) – אבל לא יכולתי שלא להרגיש כמו שחקנית משנה די שולית בעלילות הערב הזה. לאחר שנדחקנו לשיחה ארוכה עם בעל הבית על הסטוץ האחרון שלו (מישהי שד' כמובן מכיר), יצאנו משם ואני החלטתי לנסות לטרוף את הקלפים. להיות קצת יותר חשובה בדייט הזה. "חברים שלי מופיעים בבר, בוא נלך", אמרתי, וד' זרם. יותר מדי זרם  -  כשהתבעסתי שגם בהופעה ד' הכיר מישהו ודיבר איתו שעה ארוכה, הבנתי שכל הדייט הזה הפך למאבק כוח אינסופי. את הדייט השני תכננתי בקפידה בזירה נייטרלית יחסית, אבל ד' היה שם רק בגופו וגם זה בקושי. לא ראיתי אותו עוד.

מ' היה דתל"ש עם מבט מסתורי וקסקט מבטיח. פלירטטנו ארוכות באינטרנט, אבל מחוץ לעולם הוירטואלי הייתי בריבאונד מקשר שהסתיים בכאב  ולא מוכנה להכיר מישהו חדש. ביום שבו קבענו, למשל, לא התחשק לי לעשות כלום מלבד לשבת בבית ולחטט בפייסבוק של האקס. במשך כל היום התפללתי לאלוהי הטנטטיביות שהדייט יתבטל. בערב מ' התקשר לשאול אם יוצאים ואמרתי שאני מרגישה לא טוב, משהו עם סחרחורת ובטן וחלושס ואנגינה וגרון. מ' התעקש שאצא לשאוף אויר, יעשה לי טוב. לא יכולתי להבין מה יגרום לגבר לרצות לצאת בתנאים כאלה, אבל משהו אמר לי שצריך. אז נפגשנו, ישבנו במתחם "התחנה" הנטוש, באיזה בר יין בינוני, וזכינו בשירות מחפיר. המלצרית התעלמה מקריאותינו, וכשפלטה לנו "אמרתי לכם שאני כבר באה!" בנזיפה - זה היה כבר יותר מדי בשבילי.  הודעתי לה שלא תיקח את ההזמנה כי אנחנו עוזבים (כן, "אנחנו", למרות שלא שאלתי את מ' לדעתו), ואז נטשתי את מ' והלכתי לחפש את אחראי המשמרת כדי להבהיר לו שהשירות אצלו נוראי ולעולם לא נשוב. מ' נראה כאילו הוא רוצה לקבור את עצמו מבושה. את יתרת הדייט עשינו על ספסל וחיפשנו דברים לדבר עליהם. ברור לי שאם היה לי עניין ולו קלוש בו, לא הייתי מסרסת אותו כך. אה, כן, בשלב הזה אני מניחה שהוא גם הבין מרוח הקרב שלי, שמעולם לא הייתי חולה. לא נפגשנו שוב.

כשאני חושבת על מ' אני מבינה שכולנו נעים במעגלי דייטים אינסופיים. אין טובות ורעים בסיפור הזה – אנחנו מחליפים תפקידים כל הזמן. ש' ור' לא באמת רצו לצאת איתי, כמו שאני לא באמת רציתי לצאת עם מ'. אבל בגלל שחייבים, בגלל שאנחנו לבד, בגלל שלוחצים עלינו, ולפעמים בגלל ההבטחה העמומה למגע -  אנחנו מגיעים לדייטים. אין לנו חשק, ובמקומו יש לנו קילואים של מטענים והגנות, שאותם אנחנו זורקים על זר גמור. אנחנו דוחים את הדייט עד מוות, מנסים לנווט אותו, לא מביעים עניין אמיתי ברצונות האדם האחר, מתעלמים ממנו או משפילים אותו. והכל בקטנה, בזרימה, בנונשלנט, בלי שהעין הבלתי מזויינת תבחין בכך. אנחנו תל אביביים ובוגרים וקולים, מותר לנו לעשות את הדברים האלה, לא? גם אם בכל פעם הם מוסיפים לנו עוד שכבה דקה של מיזנתרופיה וציניות.

אז כן- מותר, אבל לא כדאי. זה לא עושה טוב. אל הדייט הבא שלי אני רוצה לבוא פתוחה, שמחה, נדיבה -  ומקווה שכך גם ינהגו כלפיי. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא - אם אתם לא מוכנים, תישארו עוד קצת בבית. המלצריות במתחם התחנה, לפחות, יודו לכם מאוד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה