איך רצחתי את פיית השיניים

האם למשוך את אגדת פיית השיניים עד אין קץ או לחתוך באיזשהו שלב מול הילד ולצאת מזה באלגנטיות

01/02/2012
קבלו עדכונים מ
  • RSS
» פיות נועדו ספציפית לילדים עם אופי טהור ותמים

אי אפשר לעבוד על הילדות שלי. כלומר, על אור עוד אפשר היה. האופי הטהור והתמים שלה, בשילוב עם חינוך אמריקאי הביאו אותה להאמין בכל דמות קסומה או דמיונית, מסנטה קלאוס ופיית השיניים ועד סינדרלה ואלמו. עם איל זה כבר לא הלך. מגיל צעיר מאד היה ברור כבר שיש לה מבנה אישיות של אשה בגיל העמידה, צינית וספקנית.
..
אני אוהבת לקנות מתנות לילדות שלי. סוג של הפרעה שטרם נמצאה לה תרופה. כל סיבה היא בעיניי סיבה למתנה, וגם סתם כך, בלי סיבה, רק כי אני אוהבת. פיית השיניים סיפקה לי תמיד תירוץ מושלם להשקיע ולהפתיע. פיית השיניים שלנו קיבלה גם בקשות מיוחדות מהקהל. איל התעניינה לדעת איך ייתכן שאומרים לאמא מה רוצים ופיית השיניים שומעת, אבל הסברתי לה שיש לי קשר מיוחד עם הפיה ואני מעבירה לה את הבקשות. כך התנהל הכל על מי מנוחות עד היום שבו החלטתי, ברוב טפשותי, לקנות לה, לבקשתה, שמלה של נסיכת בארבי כמתנה מפיית השיניים.
..
בלילה הניחה איל את השן מתחת לכרית וביקשה שוב בלב שמלה של נסיכת בארבי, וראה זה פלא, בבוקר היתה השמלה תלויה למראשות מיטתה. איל קפצה מהמיטה בשמחה אין קץ והתעקשה למדוד את השמלה מיד (למי היא יצאה דומה, עם חוסר היכולת הזה לדחות סיפוקים?). לאכזבתה התברר שהשמלה גדולה מדי. "אין דבר." אמרתי לה, בנסיון לנחם אותה ולייבש את דמעותיה, "תשאירי את השמלה, ופיית השיניים תחליף את המידה."

"טוב די, אמא." אמרה הפספוסה, כשהיא נעמדת מולי, אגרופים קטנים קמוצים על מתניה. "אני יודעת שפיית השיניים זאת את."

"מה פתאום?" התעקשתי קלושות.

"באמת, אמא, פיית שיניים לא מחליפה מידות של שמלות אצל דודי" (דודי הוא בעל חנות הצעצועים שלנו).

"נו, טוב." נאלצתי להודות. שברה אותי, זאת, עם ההגיון שלה. "אין פיית שיניים. זה באמת משנה?"

"לא." פסקה הקטנה. "יותר שווה אמא."

כשהגיע תורן של השיניים של תום ליפול, הגדולות לא נתנו לה לשגות באשליות אפילו לרגע, והסבירו לה למה אמא עדיפה על פני פיית השיניים (כל עניין הבקשות המיוחדות והחלפת המידות).
..

טוב אז אין פיית שיניים. זה באמת משנה? צילום: Thinkstock
..

באותו חורף נסענו לארה"ב לבקר את החברים שהשארנו שם ולא ראינו מזמן. כריסטינה, חברתי, תמיד משועשעת מאד מהצליל של העברית, ובכל פעם מבקשת מאיל שתלמד אותה משהו בעברית, ושתיהן מתגלגלות מצחוק. הפעם, איני יודעת למה, נבחרו צמד המילים "פיית שיניים". ישבנו, כל הבנות בבגדי ים, בג'אקוזי הענק שלהם, ובכינו מרוב צחוק בכל פעם שכריסטינה ניסתה להגות את המילים במבטא האמריקאי הכבד שלה. כשלא יכולנו לצחוק יותר סיפרה כריסטינה לאיל איך פיית השיניים החביאה מתנות לבתה, בלה. איל הסתכלה מכריסטינה לבלה במבט מלא בוז ואמרה: "את יודעת שאין באמת פיית שיניים, נכון?"

כריסטינה החווירה, בלה נראתה כאילו היא עומדת לבכות בכל רגע. כריסטינה עוד ניסתה להציל את המצב ולומר לאיל בחיוך: "בטח שיש, מתוקה. מי שם לך את כל המתנות היפות בכל פעם שנופלת לך שן?"

"אמא. זה ברור." פסקה הקטנה בטון נחרץ, והוסיפה: "אמא שלי כבר גילתה לי."

בשלב הזה הפנתה אליי כריסטינה מבט מאשים, כאילו רצחתי את סנטה קלאוס וכל האיילים שלו גם יחד, ואני ניסיתי להיעלם בתוך מי הג'אקוזי. לא היה עוד מה לעשות. תמימותה של בלה אבדה לעד.

בשבוע שלאחר מכן התרוצצתי עם כריסטינה בכל רחבי העיר כדי לקנות מתנות של הרגע האחרון לחג המולד ואז להחביא אותן כך שהילדים לא יראו שהיא הכניסה אותן הביתה. המתנות נעטפו בנייר מיוחד של סנטה קלאוס, שונה מהנייר שבו נעטפו המתנות מאמא ואבא או מסבא וסבתא, וכריסטינה כתבה את כרטיסי הברכה ביד שמאל כדי ליצור כתב ייחודי לסנטה. המאמצים ההירואיים הסתיימו הרבה אחרי חצות, ושתינו היינו מותשות. הייתי מוכנה לשתף איתה פעולה בכל הטירוף הזה רק כדי שתסלח לי על רצח פיית השיניים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה