הקרנת בכורה

בכל בוקר היא נאלצת לבלוע שמונה כדורי קורטיזון. קירה דורון נכנסת לסדרת הקרנות ומתעייפת מתופעות הלוואי הקשות של הסטרואידים. יומן סרטן, פרק ד'

02/02/2012
קירה דורון קבלו עדכונים מקירה
  • RSS
» קירה דורון

הסרטן שלי שלח גרורות אל הצוואר, ברמת העיקרון, אם ישנן גרורות בעצמות, לרוב זה לא משהו קטלני, אלא רק מחליש את העצם וגורם לה להיות חלולה, כך שכל מכה קטנה עלולה לשבור או לרסק אותה.

מכיוון שמדובר באזור מאוד בעייתי, כגון הצוואר, במידה ואקבל מכה, אני עלולה להיות משותקת ברוב חלקי הגוף. הרופאה שלי החליטה לשלוח אותי לעבור הקרנות אל אזור הצוואר, לפני טיפול של הקרנות הרופאים נותנים לך מינון גבוה מאוד של סטרואידים.
כשקיבלתי את המרשם לסטרואידים, הרופאה הזהירה אותי, כי הם עלולים לפתוח לי מעט את התיאבון, חייכתי קלות, שהרי רוב חיי אני בדיאטה.

בכל בוקר נאלצתי לבלוע שמונה כדורי "קורטיזון", בשבוע הראשון הייתי גיבורה, כלום לא יכול עליי. בשבוע השני לא הצלחתי לישון כמעט. אם איכשהו עצמתי את עיניי, זה לא היה ליותר משעה וחצי. כל הזמן הייתי בהייפר. העיניים היו פקוחות לחלוטין ולאט לאט שמתי לב כי הראיה מתחילה להיות מטושטשת, בנוסף סבלתי ממצבי רוח משתנים מקצה אחד אל השני ומעצבנות מוגזמת, מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתנפלת על הילדה שלי סתם כי עברה לידי, שכחה להוריד את הצלחת מהשולחן, לכלכה מעט את הבגד, לא הסתרקה, זימזמה שיר או אפילו נשמה.

כולם אמרו לי שאני עצבנית בגלל הסרטן, שאני צריכה לראות איש מקצוע, עד הרגע שראיתי בעלון לצרכן את כל התופעות לוואי שעושה הקורטיזון. התקפי הזעם הבלתי נשלטים היו חלק מהתופעות, צרחתי בבית בלי שום סיבה אמיתית, ובעודי צורחת עד שארית כוחותי אני מחפשת בתוכי מה מניע את העצבים שלי.

מה שלפני חודש היה נראה לי פעוט כיום גדול כל כך. סרט טיפשי בטלויזיה גורם לי לצחוק, ובואם של הכתוביות גורם לי לבכות.
פרסומת על תפוזים גורם לי לרצות לשבור את המסך, אך הדוגמן סוחף אותי מהרגליים. אני מרגישה שאין לי אפשרות לשלוט ברגשות שלי.

כשהרעב תוקף

בשבוע השלישי התקיף אותי בלי סוף רעב. אם בעבר לא הצלחתי לאכול צלחת שלמה, כיום דרשתי מנה שניה. אף אחד לא יכול לסרב לאישה בהריון, נראה כי לסרטן יש כח חזק יותר מלמעוברת. לא אשכח את הפעם ההיא שהזמנו המבורגר הביתה.... בעודי אוכלת חטיפי עוף, ההמבורגר נוטף, צ'יפס גדול ושתיה, ושוקו פאי לקינוח, זה היה הזמן היחיד שהרשיתי לילדים שלי גם לא לרוקן את הצלחות עד הסוף, רק מהמחשבה שאולי יהיו שאריות בשבילי. ורק אחרי שהייתי מפוצצת, עם קשיי נשימה, הרגשתי שזהו, אני לא יכולה לאכול עוד.
חצי שעה אחרי זה כבר הסתובבתי בבית כמו סהרורית בחיפוש אחר אוכל. מאז ומתמיד הסתמכתי על המראה שלי, פתאום עליתי 15 ק"ג. חמש-עשרה ק"ג עליתי וכשהבטתי בראי נראיתי כמו האישה שאכלה את קירה.

ככה נראיתי בעקבות התקפי הרעב של הסטרואידים

הבגדים היפים כבר לא עלו עליי, וכולם פתאום נהיו נחמדים ונתנו לי לשבת, כי אישה בהריון לא צריכה לעמוד. עוד תופעה נפלאה היא הפצעונים. בגיל ההתבגרות לא סבלתי מאקנה כמו שסבלתי באותו הזמן, ניגשתי אל קוסמטיקאית, וזאת באמצע הטיפול אמרה שהיא נכנעת. בעודה מפוצצת אחד, תוקפים אותה עוד שמונה חדשים.

בשבוע הרביעי כבר זומנתי להקרנות.

זה היה בקומות המרתף שמתחת לבניין, הכניסו אותי לחדר קר מאוד, ונתנו לי לשכב בתוך מכשיר. מכיוון שבמהלך ההקרנה אסור לזוז אף מילימיטר, הם מכינים מסיכה מיוחדת אשר מותאמת לפנים. המסיכה היא מעין רשת פלסטיק, בהתחלה חמה ורטובה ומניחים אותה במהירות על הפנים, החום עושה טוב, אחרי הכפור שבחדר, אך שוכבים במיטה במשך כארבעים דקות, והחום הופך לקור והרטיבות נעשית לא נעימה.

מה גם שאין איש איתך בחדר, אתה שוכב שם לבד, מפוחד, בלי יכולת לזוז ומנסה לעצור את רעידות גופך.
כל זה לא היו ההקרנות, אלא רק ההכנה להקרנות. יומיים אחרי זה התחלתי את הטיפול. הטיפול עצמו מהיר, קוראים לך לחדר פנימי, שוב את שוכב במיטה, מניחים עליך את המסיכה שהכינו ביום הראשון. עובר מעליך מעין מכשיר, אתה לא רואה כלום, ובתוך מספר דקות זה נגמר. אך עם חלוף הימים המשכתי לעלות במשקל, והמסיכה הפכה להיות יותר ויותר צפופה ולא נעימה.

אני מקרה דחוף

המקום המוקרן גם החל להיות מעט בעייתי, העור צורב והתחילו לי כאבי גרון, זה בעייתי שתוקף אותך רעב, וקשה לך לאכול.
במשך שבועיים הגענו יום יום אל בית החולים, בשביל הטיפול. בהתחלה בכל פעם שהגענו פתאום כל המבטים הופנו אלינו ומיד התחילה שררה בחדר. יכולתי לשמוע את כולם לוחשים. עם הימים רוב הפרצופים היו כבר מוכרים.

בעלי סיפר לי שבכל פעם שקראו לי לטיפול, אנשים היו תופסים אותו ושואלים מי זאת הבחורה הצעירה הזאת? מה הסיפור שלה? ועד כמה העולם לא פייר... נראה היה שיותר קשה להם לקבל אותי כחולה מאשר את עצמם או את האהוב שלהם.
אני לא יכולה לסבול רחמים עצמיים, והתגובות של האנשים גרמו לי לאי-נוחות, תמיד יש את ההטיית ראש הצידה כשהם מגלים את האמת עליי, "אוי, מסכנה", "אוי, איזה נורא" אוי אוי אוי...

את ההקרנה האחרונה שלי, עשיתי בערב חג, נאלצנו להשאיר את הילדים אצל אמא ולא הרגשנו במקום שזאת אוירת חג, המקום היה שקט, ורק אנשים באמת דחופים הגיעו לקבל טיפול.
באותו רגע זה היכה בי... אני מקרה דחוף. המקרה שלי לא יכול לחכות כמה ימים. לא הבנתי את ההשלכות שיכלו לבוא. יכולתי לאבד את היד שלי. יכולתי לאבד את כל הגוף שלי. ואני לא מדברת על היכולת לרקוד, אלא על היכולת לגשת לשירותים, היכולת להתקלח, לאכול לשתות. אני יכולה בשניה להפוך לנכה טוטאלית.

סיימתי את סידרת ההקרנות נכון לעכשיו, עם הזמן כמות הסטרואידים ירדה ולאט לאט תופעות הלוואי חלפו להן. כשהתחלתי לחזור לעצמי, התביישתי במראה שלי, לא הרשיתי לאיש לצלם אותי ולא יכולתי להביט במראה.

התחלתי דיאטה רצינית שנמשכת עד היום, כמו כל שאר השינויים בחיי והטיפולים. זהו זה, באופן רישמי אני שייכת למשפחת חולי הסרטן.

סייעה בהכנת הכתבה: גלי מאיר

לטורים הקודמים ביומן הסרטן של קירה דורון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה