סקס, סמים ונוסטלגיה

התערוכה שאצר אורי דרומר על ז'אק קתמור מרטיטה ומדויקת, הכריזמה, הכשרון והאינטלקט וגם יצר ההרס העצמי בועטים מהקירות

30/01/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» ז'אק קתמור, מהתערוכה

"בסופו של דבר את היפית שפספסה את שנות השישים", כך סיכמה חברתי אלה את קיומי הלא קונבנצונלי בזירה התל-אביבית נכון ל 2012. בסוף קיץ 69 נרצח צעיר בהופעה של הרולינג סטונס במיני פסטיבל באלטמונט, אחר כך מתו ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון. מוריסון מת בשלישי ביולי שנת 71. אני נולדתי בראשון באוגוסט באותה שנה, אפילו לא נולדתי כשהדבר האמיתי באמריקה כבר נגמר.

אז יכול להיות שאבחנתה המלומדת של אלה היא הסיבה לעובדה שכל כך התלהבתי מהסידרה ההיא בערוץ שמונה על "איזי ריידר", יכול להיות שבגלל זה לבשתי עד מחצית שנות התשעים בגדים משנות השישים, יכול להיות שבגלל זה הצלחתי לעקוב כל חיי רק אחרי סדרת טלוויזיה אחת – מד-מן שמה. אבל היי, לא רק אני אהבתי את מד-מן, יכול להיות שגם אתן תשמחו לבקר בתערוכה בה ביקרתי בשבוע שבעבר.

הכל התחיל כשתכננתי לקחת את הילדים בפעם השניה למוזיאון גוטמן המקסים הממוקם בנווה צדק. רק שברור קצר באינטרנט העלה את העובדה שבקומה השניה נפתחה תערוכה שאינה הולמת ילדים אבל הולמת אותי מאד. "למות לאט – ז'אק קתמור והעין השלישית".

תמיד עקבתי אחרי הסיפור של האיש הזה האניגמתי, ששמו צץ ועלה בהקשרים כאלה ואחרים. אף פעם לא הצלחתי לבנות לעצמי יותר מתמונה מטושטשת ושטחית בתוכה שזורות פניו היפות, איברי גופן הענוגים של נשים ארוכות וכמה קרטונים של אל.אס.די. והנה – תערוכה שלמה, מן רטרוספקטיבה. בעמל רב הצלחתי לחלץ שעה לעצמי (רק זהרה בת השנה הצטרפה אבל אצלי זה נחשב בלי, הרי אני היפית) וכבר אני בנווה צדק המשרה עלי בין רגע אווירה של עולם אחר, רוחני יותר, רגוע יותר, תרבותי.

על התערוכה עבד האמן אורי דרומר במהלך העשור האחרון. הוא לא התייחס אליה כאל עבודה, אלא כאל עוד פרוייקט אוצרות ורואים. כל בחירה, כל מיקום, כל מילה, נבחרו בדייקנות, בפינצטה וברגישות נוגעת ללב. והתערוכה אכן מרטיטה, גורמת לצופה להאמין שבאמת היה כאן משהו מיוחד. שהאיש השנוי במחלוקת הזה, ז'אק מורי קתמור, באמת נתן לכל האנשים המוכשרים שסבבו אותו, בדירה בדיזינגוף 40 ובמיצגים המוטרפים המשונים, סיבות ללכת אחריו. אחרי הכריזמה, הכישרון, האינטלקט ויצר ההרס העצמי.

אמון טוטאלי

דרומר הצליח לרכוש את אמונה הטוטאלי של אן טוכמאייר, אישתו השניה של קתמור והיא העניקה לו את כל מה שנשאר, כל זכרון חומרי ויצירתי שהשאיר אחריו קתמור, כשאש היצירה עוד בערה בו, לפני שכילתה אותו. אילולא לקח על עצמו דרומר את האחריות להפוך את הערמות המגובבות, המעלות אבק, לתערוכה, לא היה כמעט זכרון לקתמור בהסטוריה של האמנות הישראלית. הוא היה בועט מידי, בשוליים, לא תמיד שימש מראה נעימה לחברה הישראלית להביט בעצמה. יותר נוח היה לשכוח אותו.

התערוכה מציגה את הסרטים (בעיני עצמו היה קודם כל קולנוען אומר דרומר), אבל גם תצלומים ושרבוטים וציורים ויצירות פלסטיות אחרות. ככל שנשארים בחלל התערוכה והקולות והמוזיקה והמראות נטמעים, מתחילים להרגיש את הזמן ההוא. הזמן ש"פספסתי", התקופה בה בלטו בזהרם וכשרונם גם אורי זוהר ואריק איינשטיין, אבידן ויונה וולך, הלית ישורון וג'וזי כץ. כולם הרגישו שמשהו משתנה בישראליות, משהו נפתח.

כמו הכל, גם שנות השישים הגיעו אלינו מאמריקה באיחור, לקראת שנות השבעים. אבל הן הגיעו ואצל קתמור הן היכו במלא עצמתן. אולי כי לא היה ישראלי אלה גולה. אינטלקטואל יליד אלכסנדריה שרכש השכלה בצרפת ולא רצה להיות רק רק אמן ישראלי כי אם יוצר בינלאומי.

קבוצת העין השלישית פעלה בישראל עד 73. אחר כך התפרקה. אני יכולה להמשיך להרהר ולכתוב אבל הי, יש לכן תערוכה לראות וקטלוג מקסים לקנות ולעיין בו, אולי אפילו לקרוא ממש. יגאל בורשטיין כתב דברים מהלב, חריפים וכואבים בכנותם אבל גם מצחיקים. לא עוד קטלוג שמרני לתערוכה.

והיצירות, והן מדברות בעד עצמן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה