נו, אז מה נגמר עם ההוא מדנמרק?

סיפור האהבה האירופאי של מיכל פוסמן, שהתחיל בהתאהבות באינטרנט, המשיך בביקור אימפולסיבי בארץ ונגמר ב...עזבו, תקראו בעצמכם

18/02/2014
מיכל פוסמן קבלו עדכונים ממיכל
  • RSS

נתחיל בוידוי שאני חייבת לשחרר לחלל הוירטואלי הזה: אריק צדק. אריק תמיד צודק. אני חייבת ללמוד להקשיב יותר לאריק. הנה, אמרתי את זה – אריק, צדקת.

אני יודעת שלא מעט אנשים חיכו לפוסט הזה. אחרי שני פוסטים בנושא הבחור מדנמרק שהכרתי באינטרנט, להלן A, אני חייבת לכם קצת תשובות, או פרטים, או גם וגם. אז אחרי שהתחילו לעצור אותי אנשים ברחוב ולשאול "נו?? אז מה קרה עם הבחור מדנמרק??" הבנתי שאני קודם כל חייבת לכם/ן סליחה על העיכוב הקל ואז, פשוט להתיישב לכתוב.

הבחור מדנמרק

האמת, לא אשת בשורה אני. אין לי סיפור אהבה סוחף ומסעיר לחשוף בפניכם. מה שהתחיל בקול תרועה רמה הסתיים לו בקול ענות חלושה – לא זיקוקים, לא פרפרים ולא עפיפונים. בקושי אנקדוטה קטנה לספר לנכדים. מצטערת לאכזב אתכם, זה פשוט לא עבד.

ואל תשאלו אותי למה, כי אני לא אדע לענות לכם. לא היה משהו ספציפי שעצר אותי – הוא נראה מעולה, הוא מקסים, הוא אדיב, מכבד, אינטליגנט, הוא אפילו הביא לי מתנות קטנות וחמודות מדנמרק (שלא לדבר על זה שהוא הזמין אותי בכל יציאה בזמן שהותו כאן), ובכל זאת, זה לא היה זה. אם להיות כנה עם עצמי ואיתכם, עוד לפני שגלגלי המטוס שהביא אותו נגעו באדמת ארץ הקודש, משהו כבר כבה אצלי. ניסיתי להרגיע את עצמי ולומר שזה רק הלחץ שנותן את אותותיו ו/או העובדה שבדיוק חזרתי לעבודה אינטנסיבית אחרי המחלה הארוכה והשיחות הוירטואליות בינינו פשוט דעכו להן לאיטן, אבל זה לא היה רק זה; עברו כמה שבועות מאז שהוא הודיע שהוא מגיע ועד הרגע בו באמת ראיתי אותו, כמה שבועות שבהם חשבתי, "טחנתי", "חפרתי" ותהיתי מה לעזאזל אני עושה. על כל פנטזיה מטורפת אחת שהעליתי בדמיוני בנוגע לקשר בינינו, עלו לפחות שלוש סיבות למה אין ולא יהיה כאן שום קשר (ע"ע אריק – כן, ההוא שתמיד צודק). זה לא רק המיקום הגיאוגרפי, זה שהוא שם ואני כאן, או להיפך. זו העובדה שבמשך אותם שלושה שבועות בו חיכיתי לו, כל יום שישי אחה"צ במהלך ה"טקס" הקבוע שלי של שנ"צ, עיתונים ומוסיקה של פעם, עלתה בי המחשבה שזה משהו שכנראה לא אוכל להסביר לו אף פעם, זו נוסטלגיה שלא אוכל לחלוק עמו – וזה הציק לי.

אז נכון, לא רק הנוסטלגיה השונה היא זו שמנעה ממני להתאהב בו אבל שם זה התחיל. עם הזמן (ושוב, עוד לפני שהוא בכלל הגיע), הבנתי שהטירוף הזה סביבו הגיע לגמרי מהסיטואציה בה הייתי כשהכרתי אותו. חולה, בהתחלה בבית חולים, אח"כ בבית, סובלת, די משועממת וזקוקה נואשות למישהו שיקשיב לי וידבר איתי – הוא היה שם. כשהבראתי וחזרתי לחיי המלאים והאינטנסיביים כהרגלם, כבר לא נזקקתי לו כל כך, לא היה לי צורך יותר ב"מקל" להישען עליו.

אין לי מושג למה הפכתי לגוש קרח

ואז הוא הגיע. וזה היה קצת מביך. לא ידעתי איך לגשת לזה, אליו. מה להגיד, איך לגעת – אם בכלל. מה שהרגיש לי הכי מוזר הייתה העובדה שלא נמשכתי אליו בשום צורה שהיא – כלום, נאדה, גורנישט. אם הבחור היה יודע אילו מחשבות עברו בראשי כשרק התחלנו לדבר והוא עוד היה בקופנהגן הקרה, אני מבטיחה לכם שהוא היה עולה על המטוס הראשון לארץ בלי לחכות אפילו דקה. לכן, קצת כאב לי עליו כשראיתי אותו מתחיל להבין שסיפורי סקס סוערים לא יהיו הדבר הראשון שהוא יכתוב עליהם הביתה. פשוט לא רציתי, אין לי מושג למה – הפכתי לגוש קרח.

למרות כל זה, הצלחתי לאסוף את עצמי ולשנן כל בוקר שהבחור חצה יבשת בשביל לבוא לראות אותי אז כדאי שלפחות אהיה אדיבה, חביבה ומסבירת פנים. בילינו יחד, אפילו לא מעט, היו לנו שיחות מעניינות, היה מגע – הוא מנשק מצויין – ובכל זאת, בזה זה הסתכם. משהו חסם אותי, ממש כך. כאילו כל הסיפור הזה לא נוגע אליי בשום צורה שהיא. הוא לא הרגיש שלי ויסלח לי האלוהים, אבל רציתי שהוא יגמר כבר.

רציתי את החיים הרגילים שלי בחזרה. רציתי לחזור לבלות עם החברות שלי, להיות לבד. לא לארח אף אחד, לא להסביר את עצמי לאיש, לא להרגיש לא נעים, או כן נעים, או אולי נעים. רציתי להכיר גברים אחרים וכל עוד הוא היה כאן הרגשתי שמוסרית אסור לי. אני רק יכולה להגיד שבערב הראשון שלו כאן, יצאנו לשתות משהו וביקשתי מחברות שלי להצטרף כדי שלא אהיה איתו לבד, בזמן שישבנו על הבר נהנים מהערב, הדבר היחיד שעבר לי בראש היה "איזה הורס הברמן, אני חייבת להגיד למ' (חברה שלי) שתכיר לי אותו".

?Need I say more

אחרי עשרה ימים, הוא עזב. הרגשתי קצת חרא עם עצמי, על זה שלא נתתי מספיק אולי, לא ניסיתי יותר מדי, אולי לא הייתי נחמדה מספיק? אבל באותה נשימה הרגשתי הקלה. חזרתי ואמרתי לעצמי – סימנת וי על עוד חוויה, עשית מה שהרגיש לך נכון, זה לא עבד, זה בסדר – עכשיו הזמן להמשיך הלאה. זה בדיוק מה שעשיתי, המשכתי הלאה. אין לי תובנות עמוקות מדי לחלוק עמכם בנושא -בשנייה שהוא עזב הסיפור הזה נגמר מבחינתי, לא הקדשתי לזה אפילו שנייה אחת של מחשבה, הזוי ככל שזה ישמע. כמו שכבר אמרתי, עושה רושם שהסיפור הזה כלל לא היה שלי אחרת לא ברור מאיפה מגיעה האפאטיות הזו, וגם מזה לא ממש אכפת לי.

מה שכן אכפת לי זה שהייתי צריכה להצהיר קבל עם ועדה שאריק צדק, שוב. הוא היה הראשון לטעון שכל מה שיש בינינו, במקסימום זה חומר טוב לשניים שלושה פוסטים בבלוג, "עבודת תחקיר מקיפה" הוא קרא לזה ועם כמה שקשה לי להודות בזה, זה אכן סיפק לי חומר לבלוג. זה עייף אותי על הדרך אבל אי אפשר להגיד שאני לא יסודית בתחקירים שלי.

הדבר הטוב השני שיצא מכל הסיפור הזה הוא שאחרי שהוא עזב, פתאום התפניתי לראות כמה אני בעצם מחבבת גברים ישראליים, על כל המורכבות, חוסר הרומנטיקה, האגרסיביות, החוצפה, הציניות, החספוס, ההומור המשונה, סיפורי הצבא והגובה הבעייתי שלהם. כמה מהם ממש חביבים, חביבים פלוס.

יש מצב סביר שאפילו אמצא לי אחד כזה.

>> שחררי זה יעבור - הבלוג של מיכל פוסמן בסלונה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה