קולה של אמא

מירי שחם מימנה לבנה החייל כרטיס לרכבת, כדי שלא יסחב ביום ראשון בבוקר בשלושה אוטובוסים, בפקקים ובקור. ככה זה כשהמדינה כבר לא דואגת לחיילים שלה והופכת אותם לאזרחים סוג ב'

23/01/2012
מירי שחם קבלו עדכונים ממירי
  • RSS
» אתם רכוש צה"ל, תשרתו ותשתקו Gettyimages

הוא מגיע בשעות הצהריים של יום שישי, אני אוספת אותו מהתחנה בחיבוק אימהי מתגעגע. כל השבוע מתנקז אל הרגע המתוק בו הוא שב הביתה. כמה, כמה געגוע.  קצת ירד במשקל?  נדאג לזה במהלך סוף השבוע, הסירים כבר על הכיריים. גם לכביסה נדאג, ערמה מהבילה בת שבועיים. גופיות חמות – ברור שגם לזה נדאג. משום מה הצבא לא מספק גופיות לחיילים, גם לא גרביים, בידיעה שיש מי שידאג לזה. משקפי ראייה? התחלף המספר? הצבא מסבסד חלקית רק זוג משקפיים אחד במהלך השירות הצבאי כולו, אם לא ידעתם. נדאג, כי ככה אנחנו, אימהות של חיילים – גאות ודואגות. החייל שלי בן 19, נמצא בצבא קצת יותר מארבעה חודשים. בשלב זה הוא לקראת סיום הקורס ועוד מעט יוצב בבסיס קבע, רחוק מהבית, שם יבצע תפקיד משמעותי ותובעני שממלא אותו ואותנו בהרבה גאווה. הוא הילד הראשון שלי שמתגייס, ומהר מאד מתברר לי שאנחנו ההורים מתבקשים לסבסד מכיסנו ולו גם חלקית את תקציב הביטחון, לפחות בכל הקשור לרווחת הפרט – גופיות, גרביים, וגם השלמות מזון בחלבית כי לפעמים פעילות הקורס מסתיימת בשעה מאוחרת ובחדר האוכל הצבאי לא נשאר די מזון לכולם. במקרה כזה הטבח מאלתר פירה, כלומר מוסיף מים רותחים לפתיתי תפו"א מיובשים, מערבב ומגיש. מה לעשות שלבחורים בני 19 עם תיאבון בריא זה לא מספיק. מה עוד? פלאפון? ברור. אתמול סיפרה לי אמא של קצין שהיא סיבסדה במשך חודשים ארוכים את חשבון הפלאפון של בנה הקצין, שהיה נחוץ לו למילוי תפקידו. ומהבוקר -  מלבד סעיפי ביגוד, תקשורת ומזון, נוסף גם סעיף תחבורה.

אתמול, בבוקר יום א', מימנתי לו כרטיס רכבת לתחנת סבידור מרכז, אחרת היה נדרש למסלול האוטובוסים הבא – מבנימינה לתחנה המרכזית בתל אביב, כי אין עצירות בדרך, מהתחנה המרכזית חזרה צפונה לסבידור, מסבידור אוטובוס שלישי עד לפתח הבסיס. זה המסלול החלופי שהוצע לחיילים באתר רכבת ישראל, החלף וסע, במסלול שברובו הוא מולטי-פקוק. כמובן שאיש אינו סופר את זמן ההמתנה הנפרד לכל אחד מהאוטובוסים, או את זמן הפקקים בהזדחלות המעצבנת שבין נקודה לנקודה. הזמן החיילי כידוע מציית לחוקים אחרים, זהו משאב בלתי מתכלה. הנסיעה ברכבת אורכת חצי שעה, הוא מגיע לבסיס תוך שעה ורבע. באוטובוס, מפקק לפקק? אלוהים יודע. אז מה אם חופשת סוף השבוע תתקצר, אתם חיילים, הופקעתם לשירות המדינה, רכוש צה"ל, אז תשרתו ותשתקו. אה, וכמה זה עולה לנו? עלות כרטיס רכבת כ-24 שקל, משכורתו הצבאית החודשית היא 350 שקל. ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

תחושת העלבון חונקת בגרון

מי הם נוסעי הרכבות של יום א'? הנוסעים הרגילים. אנשים הממהרים למקום עבודתם, סטודנטים החוזרים ללימודים, וחיילים. המוני חיילים. אלה גם אלה גם אלה אזרחי המדינה. כולם רוצים להגיע ליעד, ובקרונות הרכבת דחוס ובלתי נסבל. אבל למה להפלות לרעה דווקא חיילים? למה החיילים משלמים את המחיר? כי הם שם, סר אדמונד. הם שם, וקל להנחית עליהם פקודות דראקוניות גורפות. אז מה אם תחושת העלבון חונקת בגרון כשנאסר עליהם לנסוע ברכבת. הם לא כוח צרכני מאיים, לא מאוגדים באגודה ששומרת על הזכויות שלהם. סתם חיילים שנחו קצת בבית בין פעילות לפעילות, משרתים את המדינה, ובמקום בו יש משרתים מן הסתם גם יש אדונים. עכשיו בסך הכל רוצים לחזור לבסיס ולהמשיך לשרת את המדינה בחצי חינם. אמריקה.

"מפונקים", זועקים הצדקנים, "חיילי שוקולד!", פוסקים הטוקבקיסטים, "מה יש, שיסעו באוטובוסים". בחייאת אמכם, החיילים מפונקים? זה פינוק זה? נסיעה בתחבורה ציבורית יעילה נחשבת לפינוק חריג רק במדינת הפארטץ' שלנו, שמפתחת כלי נשק מתוחכמים עם יד קשורה לאחור אבל לא מסוגלת לפתור את בעיית העומס בתחבורה הציבורית שנדמית כמכת-טבע, כוח עליון אימתני. החופשות שלו קצרות כל כך. השבתות שלו בבית חולפות מהר כל כך. למה הוא צריך לוותר על שעות-בית כדי להתנייד בשלושה אוטובוסים שונים ולהגיע מתוסכל ועצבני לבסיס? מה, חייל הוא אזרח סוג ב'?

תחושת הבטן היא שבעבר חיילים קיבלו גיבוי מוחלט מהדרג הקובע. היום רווחת החיילים היא רק עוד סעיף תקציבי המונח על השולחן, בין צרכים אחרים של אוכלוסיות מיוחדות. במקום לשאול את עצמנו איך נוכל להקל עליהם, להודות להם, לתת להם תחושת ערך – אנחנו זורקים אותם לאוטובוס, שיסתדרו. הם תמיד מסתדרים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה