לבד בסופרמרקט

אחרי 13 שנים של זוגיות, הדר לוי מצאה את עצמה כרווקה טרייה, בוכה במחלקת הקפואים פינת חומרי הניקוי. טור ראשון בסלונה

17/01/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» צילום: ליאור ג'ורנו

עברו שבועיים. בשלב הזה כבר הייתי צריכה לשבת בפיק אפ ברים ולקטוף את הבחור בן ה-28 התורן שעדיין גר עם ההורים אבל הוא יהיה הריבאונד שלי. או להסתובב בצ'אטים בפייסבוק ולהציע את מרכולתי.

נפרדנו. ואחרי 13 שנים של יחד, רק אחרי שבועיים אני מוצאת את המקום שנותן לי להרגיש לראשונה את הפרידה במלא עוצמתה. רמי לוי. להלן הסופר. כאן הייתי קונה אחת לחודש את חיינו, את ימינו, את שגרתנו מול הטלוויזיה.

הולכת בסופר. פעולה שעשיתי אין ספור פעמים והפעם היא טעונה כל כך. לקנות רק בשבילי. מה אני אוהבת? האם בכלל יש לי טעם קולינרי משלי  אחרי כל כך הרבה שנים? פוסעת בין הטחינות והפסטות ובוכה. מי חשב שרמי לוי יציף אצלי את הכל? שדווקא תחת אורות הניאון אני אבין מה זה להיות לבד? אבל לדמעות יש רצון משלהן. אני מנסה להסתיר אותן מהקצב שמכריח אותי לקנות 8 קילו כנפיים .

"אני לא צריכה כל כך הרבה. תן לי קילו אחד", אני אומרת.

"חבל, זה יעלה לך אותו דבר, קחי 8 קילו".

"לא תודה". אני מתחננת.

"בטלוויזיה את יותר מצחיקה", הוא אומר.

"נכון, כי כותבים לי".

הוא צוחק. אני פחות. אבל אני לא נשברת. יש כאן הצהרה. אני רוצה לחיות. שבועיים לא ממש אכלתי, ליקטתי מפה ומשם. ועכשיו מגיע לי אוכל של בית. גם אם בבית הזה יש רק אותי.

לידי פוסעים כל מצבי הצבירה האנושיים. זוג שרק עבר לגור ביחד ובשבילם קניות זו חוויה מתוקה, בעל שאשתו מטרטרת אותו בטלפון, זוג זקנים שמתווכחים על גרנולה, אמא לשלושה שרבה עם שלושתם והם איתה. בחור צעיר ,כנראה לפני גיוס, שמסתובב במבט של "אל תשאלו אותי, אני לא עובד פה" ואני. כולם סוחבים עגלות. בוחרים, מתרוצצים, מחשבים, קנאים לעגלות שלהם שאגב נראות בדיוק אותו דבר.

ואז  - דווקא בשדרות העוגיות פינת חומרי הניקוי - אני קולטת כמה דפוסים יש לי. כמה פעמים קניתי כל כך הרבה כדי שהוא יאכל, שהוא יהנה, שיהיה לו גם משהו מתוק לאחר כך. דווקא אני התל אביבית , הקריירסטית, המרוכזת בעצמה; מגלה שהתחלתי לחשוב כמו אמא שלי שם בפריפרייה. לרָצות. להנות רק כשאחרים נהנים. אז עכשיו, בדיוק כמו אמי בת ה-60, אני דואגת לעצמי. נכון, אז עדיין קניתי 6 קופסאות טונה, כי "זה לא מתקלקל" וקניתי 2 קילו חזה עוף כי "מתי אני כבר עוד פעם אגיע לסופר?" אבל בתוך כל זה השתנה משהו. אני מבינה את זה ברגע שאני מושיטה יד לקחת ממרח שוקולד נוטלה. פשוט, נכון? יש שיאמרו בסיסי, מה הביג דיל?

אין ביג דיל. הוא שנא נוטלה. אז אף פעם לא הרגשתי צורך לקנות . שכחתי שאני אוהבת. שכחתי כמה זה טעים.

אני יוצאת. אני משלמת. אף אחד לא יעזור לי עם הקניות. לא צריך. הן שלי.

350 שקל של עצמאות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה