ריגשתם. די עם זה

הפורמט של The Voice עושה עוול למילה "רגש" ומשטיח אותה לכדי מיצג היסטרי של מימיקות ותחנונים. הדס בשן מבקשת מרמי קלינשטיין להפסיק עם הפרצופים האלה

15/01/2012
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS
» אני עומד ללקק את הלחצן. קלינשטיין

"כל אחד מהמועמדים כאן ינסה לרגש את השופטים", אומר מיכאל אלוני בתחילת The Voice. לא להרשים, לעניין, לסקרן  -לרגש. ובכן, רבותיי השופטים - ריגשתם אותי. העלתם בי גועל וקבס, ועכשיו אני מרגישה לא טוב. אתם לא אשמים, למען האמת. אתם מוזיקאים טובים ואנשים נחמדים מאוד, ככל הידוע לי. זה לא אתם, זה הפורמט.

הפעם לא תרבות הריאליטי מטרידה אותי, ואפילו לא הביצועים של "רשת" – האמת היא שהעבודה מקצועית. אין ספק שיש כאן כשרונות מעניינים שיכולים ליצור רגעים טלווזיונים סבירים. אבל כל זה עטוף, לפחות בשלב זה – בפורמט שבבסיסו פועל להשטחת הרגשות הבוטה ביותר שנראתה על המסך. כן, כן, אני מודעת לכך שזה מצליח בעולם כולו. העולם טועה.

אחרי שנמאס לראות שופטים יורדים על מתמודדים ב"כוכב נולד" חוסל כמעט לחלוטין מושג הביקורת. כבר לא מעניין מה הם לא אוהבים אלא רק מה הם כן אוהבים. וכך זה הולך: אדם מנוסה שומע קול רענן וחדש, הוא לא רואה את הפנים אבל מרגיש חיבור מיוחד במינו שעליו הוא מוכן להמר, והוא מזמין את המתלמד הבוסרי לעבוד יחד. זה דבר נורא יפה על הנייר, אבל לא אם דקה אחר כך אותו "קסם" יקרה שוב, אחד לאחד, במפגש של השופט עם מתמודד אחר. הפונקציה היחידה שמשחקת כאן היא המהירות – השאלה עד כמה מהר הגיעו השופטים לאורגזמה. על תהליך, מחשבה, למידת האדם העומד מולך אין מה לדבר. כל התפעלות צריכה לבוא מיד, מהבטן, מצליל אחד בלבד ותוך שימוש בכל הסופרלטיבים האפשריים, תחנונים (שרית חדד), הזלת דמעות (שלומי שבת) ואפילו השמצות כלפי השופטים האחרים (אביב גפן). כל האמצעים כשרים. ב"כוכב נולד" אנו נוטים לדאוג כשמבטיחים לכל חייל משוחרר שהוא ימלא את קיסריה, נוטעים בו תקוות שווא לגבי הקריירה. כעת עלינו מדרגה: "אני אהיה לך לאבא", אומר שלומי שבת לתיכוניסטית שלא ראתה את אביה הנמצא בגאנה זה שנים – כן, נורא פשוט להבטיח להיות דמות אב לנערה שאתה מכיר מזה חמש שניות בדיוק. ככה זה בממלכת הרגש המיידי.

כל זה היה נסבל לו היה אפשר להעביר לצופה בצורה ויזואלית מניחה את העין. אבל מישהו כנראה עבד עם השופטים יותר מדי על המימיקות בעת ההקשבה למתמודדים: להנהן כשאתה מופתע, לכווץ את הסנטר כשאתה מתרכז, להחזיק את הראש עם הידיים כשאתה פשוט לא יכול יותר, או במקרה של רמי קלינשטיין – לעשות את כל זאת ביחד עד כי נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף אפילפסיה או לפחות ללקק את הלחצן.

גם מפעלות הריאליטי הזולים ביותר יכולים להוציא מהצופה רגש גולמי. אני מוצאת את עצמי מתרגשת לפעמים מול "האח הגדול", שלא לדבר על צפייה בתכניות כשרון, שאליהן באמת מגיעים אנשים שנותנים את הנשמה על הבמה. את הרגע הראשון שראיתי את נינט טייב שרה באודישן ב"כוכב נולד" ועשה לי צמרמורות אני זוכרת עד היום  - אבל זה מה שיפה באהבה ממבט ראשון, העובדה שהיא לא קורית כל יום. אף אחד לא מצפה ממנה לכך. נו, הישג אחד משמעותי כבר יש ל The Voice: היא גורמת ל"כוכב נולד" להראות כמו מופת של שיקול דעת, כובד ראש ותהליכים ארוכים ועמוקים. מי היה מאמין.

>> מאיה גולדשטיין דווקא נהנתה מתכנית הפתיחה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה