מתחילה מהתחלה

אחרי שהודיעה לנו שהיא עוזבת את תל אביב, עדי צור מסכמת חודש בחיפה - עיר שלא מאמינה בלשים מונה אבל אולי כן מאמינה באהבה. פסקול חייה, טור חדש

12/01/2012
עדי צור קבלו עדכונים מעדי
  • RSS

בחודשים האחרונים חוויתי מספר אכזבות מקצועיות ואישיות, שכנראה נבעו מהפער הקלאסי בין הציפיות שהיו לי מאנשים לבין המציאות. אני חלילה לא מאשימה אף אחד- כמי שיש לה אונה "פולניה" במוח, אני כמובן לוקחת את כל האשמה עלי, על הגב, למסע למחוזות "איפה טעיתי".

ככה התגלגלתי לכרמל. ומהרגע שכתבתי שאני עוברת לחיפה זכיתי בסל קליטה משודרג וקבלת פנים חמה, מה שבהחלט אישש את תחושת צדקת-הדרך. כך למשל,  יצרו איתי קשר כמה חיפאים מקסימים  החיים פה באיזור כדי להיפגש מחוץ לרשת, כמו גם כמה חברות-ילדות שאני עדיין מאוד אוהבת למרות מרחק השנים, קיבלתי מברוק מהטכנאים שפקדו את בייתי (גז, בזק,הוא,תנור,מכונת כביסה) ואפילו משני נהגי מוניות (השלישי יצא מניאק: שכחתי להגיד לו להפעיל מונה, כך שבעקבות הדיסאורינטציה שלי שילמתי על נסיעה של 20 דקות סכום שערורייתי שווה ערך לנסיעה הלוך חזור חיפה-ת"א ברכבת).

כל זה כמובן בניגוד גמור למעבר שלי מחיפה לתל אביב, לפני כ-12 שנים, אני זוכרת שבבוקר הראשון שהתעוררתי במעונות אונ' תל-אביב, הדבר הראשון שראיתי הוא ג'וק מכונף שצעד על הפאנלים ליד הרדיאטור, למרבה הזוועה התברר לי גם שהשותפה שלי לחדר היא אילנית (במלעיל), ערסית פעילה וסטודנטית לספרות עברית וייעוץ חינוכי, מה שעומד בניגוד גמור לעובדה שאת עגנון היא פגשה רק שטר של 50 שקל והקשר שלה לחינוך הסתכם בתעודת בגרות.

בכל מקרה,  התקופה הזאת, של המעבר לכרמל, הייתה יכולה להיות מושלמת, אלמלא סיפור "אהבה" מיותר שארע במקביל למעבר, כי מרב שהייתי טרודה בסיפורים-בעלמא של איזה טווס אגואיסט, לא הספקתי להרגיש את העיר, לקלוט את הריתמוס המלטף של אוושת עציי האורן וצעדי זקנים מהודרים החוצים את הכביש.

אז זהו. עכשיו אני מתחילה הכל מחדש, לוחצת על כפתור ריסטרט, שזה הרבה יותר מסובך מאשר על מחשב. בשלב הראשון, הייתי צריכה להביא לקבורה את מנגנון הציניות שבעבר איפשר לי לנשום. הייתי צריכה להיות מסוגלת להגיד את המושג "שינוי" מבלי שהשד הציני יצחק עלי מאחורי הכתף ויגיד לי: "אז מה הלאה? יוגה, תה חרולים וביקתה במושב מבודד בצפון?" הייתי צריכה להסביר לעצמי שזה לא שינוי שחור-לבן, אלא על סקאלת האפור- אני עדיין באותה עבודה ופעמיים בשבוע בתל אביב.

בשלב השני, שמסתיים ממש בימים אילו, אני מתרגלת לאזור, מאתרת בנק, סופר, דואר, חדר ספינינג וקפה. המשימה כמעט הושלמה. כבר הספקתי ללכת לשני שיעורי-ספינינג על הכרמל ולהחזיק מעמד ללא קרדיולוג צמוד: כשהגעתי לשיעור הראשון, המדריכה כבר ידעה את שמי ושעברתי לחיפה מעיר אחרת, וכהגעתי לשיעור של מורה אחרת, היא כבר ידעה על הכל מהמדריכה של השיעור הראשון. ככה נחתה עלי תחושה חמימה, של לחזור להיות בן-אדם, ולא עוד חתיכת בשר שמתחלפת בחתיכה אחרת, לעבור ממציאות רב-ערוצית של זאפינג, אל סרט או סדרה מרובי-רבדים.

בשלב השלישי שמתחיל בימים אילו, אני מנסה להתפטר מסף הרגישות הגבוה שלי.  גיליתי שכשמעיפים מהחיים את הציניות נהיים רגישים, יותר מדי רגישים. אם ביטוח לאומי היה משלם קצבת נכות עבור רגישות-יתר, אני כמעט בטוחה שהייתי עוברת את הוועדה הרפואית ונהנת מהשלמת הכנסה חודשית. בפועל, אני רק משלמת לביטוח לאומי ועסוקה בניסיונות לעמעם את עוצמת האפקט של אירועים שונים בחיי, או לשכנע את עצמי שאוטוטו אצליח להצמיח עור של פיל. עד-כה, טרם הצלחתי וככל הנראה זה גם לא יקרה, נתקעתי עם אנטנה שקולטת יותר מדי אינפורמציה, לרבות תדרים ממש לא רצויים. רציתי להיות בן אדם ציני וקשוח, בפועל בכיינית מדופלמת (בארון).

אני מקנאה אנושות במי שמצליח לעטוף את עצמו בחומר מבודד, שלא מייחס משמעות יותר מדי גדולה למילים או מעשים, או הכי גרוע לפער בין מילים למעשים, או לפחות יודע לבנות לעצמו סדר-עדיפויות בכל הנוגע לאנשים ואירועים חשובים יותר או חשובים פחות. אני לא מסוגלת. הכל אני לוקחת ללב, ותלונות בשלושה העתקים-למשטרת הגבולות.

בשלב הרביעי אני מתכננת להעשיר את עולמי בידע (תואר שני וכו'), לטפל בקריירה (לעשות בחירות נכונות) ולנסות לבטוח מחדש באנשים (זוגיות), כי מרב מסקינטייפים כבר לא רואים לי את הלב.

לטורים הקודמים של עדי צור:

>> על גברים ותסמונת הנסיכה הקסומה

>> איך פגשתי סכיזואיד והבנתי כמה אנחנו דומים

>> למה אני כבר לא מאמינה לקומדיות רומנטיות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה