פיטום תלמידים

בארבעה חודשים דחסתי לתוך מוחותיהם המטושטשים כל כך הרבה "חומר" שפיטום אווזים מחוויר לעומתו; המורה נעה ישראלי בפוסט שיטריד אנושות כל הורה בישראל

08/01/2012
משפחה קבלו עדכונים ממשפחה
  • RSS
» ThinkStock

מתוך הבלוג של נעה ישראלי "מורה נבוכה".

היום ב-12:00 בצהריים תמו להן 271 שעות הוראת תנ"ך כשהתלמידים שלי הגישו בעיניים אדומות את המתכונת השלישית שלהם. ביום שני הקרוב תסתיים עבור רובם המסכת המתמשכת שנקראת "זכאות לבגרות" כשיגשו בפעם האחרונה לבחינה.
הדרך הפשוטה ביותר להגדיר את ארבעת החודשים האחרונים היא "טירוף". בארבעה חודשים (מינוס חגים) דחסתי לתוך מוחותיהם המטושטשים כל כך הרבה "חומר" שפיטום אווזים מחוויר לעומתו.

(טוב נו אולי לא כל כך מחוויר. אבל לא יותר טוב).

אז עכשיו, רגע לפני ישיבת מגנים סוערת, בה אלחם עם ההנהלה על כל נקודה לטובת תלמידיי, אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על המפעל המופרך הזה שרבות נאמר עליו, אבל כמעט אף פעם לא מתוך המקום הפשוט והקטן של מורה אחת מול עשרים תלמידים ומועד חורף אחד.

קחו עשרים תלמידים. אחד מצייר מדהים. אחד מצלם תמונות מזוויות מפתיעות. שני רוצה להיות סמוראי, אחת חולמת להיות שחקנית. אחר מנגן מהראש כל שיר שתגידו. אחרת יודעת לספר סיפורים משוגעים. שימו אותם בכיתה אפורה שעל קירותיה פלקטים מתקלפים משנה שעברה. הושיבו אותם במשך 15 שעות כל שבוע ותגידו להם שעכשיו כל מה שעושים זה ללמוד חומר לבגרות. מהר מאוד תיצרו בית גידול מצויין לתסכול ומתח - החומרים המשובחים מהם בנויה מערכת החינוך.

בראשית היה עדיין טוב. יכולתי להשקיע בדיונים שהתרוממו מעל החומר היבש (כמו האם יצר האדם רע מנעוריו או כיצד התנ"ך הצליח לקבע תפיסה לפיה האשה נחותה מהגבר) ואחרי שבוקר אחד ישבנו על הדשא מתחת לעץ וקראנו את מזמור ק"ד בתהילים שמהלל את הבריאה, חשבתי לרגע, שהנה, ניצחתי את המערכת, אני מצליחה להמריא מעל המרוץ הבלתי נלאה לבגרות, להכריע את המפעל הזה שכל עניינו הוא הגדלת אחוזי הזכאים לבגרות ותו לא. אבל אז עברו החגים, ובנובמבר גילינו שכדי להספיק ללמד את הכמות הלא סבירה של החומר עד הבגרות אין ברירה אלא להכפיל ולשלש את הקצב. אין זמן לדיונים. אין זמן אפילו לכתיבה במחברות. מלמעלה נפלה הנחייה לצלם לתלמידים סיכומים מוכנים ולהעביר עשרה הילוכים קדימה בבת אחת.

חונקת כל שבב של חדוות למידה

המתח לא איחר לבוא. הפחד שלא נספיק. הפחד שכן נספיק אבל שהם לא באמת יפנימו שום דבר בגלל המהירות. החרדה שנפקשש להם את הבגרות האחרונה ואיתה תרד לטימיון עבודה של שלוש שנים על תעודת בגרות מלאה. השפה הפכה להיות שפת תכנון מול הספק. תמיד לא מספיקים. מצאתי את עצמי עומדת מולם, חונקת כל שבב של חדוות למידה שאי פעם גילו, לא מתפתה לסטות מהנושא, וגרוע מזה בולמת אותם. מישהו שם למעלה (והפעם לא אלוהים) שכח שגיל 17 זה הגיל הכי מוטרף שאתה רק רוצה לבלוע את העולם, שיש לך קוצים בתחת, שהדבר האחרון שמעניין אותך זה מה היו חטאיו של יהויקים ומה היו טיעוניו הצבאיים של רבשקה כלפי אנשי יהודה הנצורים. מצאתי את עצמי כחלק ממנגנון דיכוי. כעסתי עליהם אם צחקו כי זה קטע את מהלך השיעור. התעצבנתי אם לרגע בהו. הידקתי עוד ועוד את טבעת הלחץ ולא נתתי להם לנשום כי-עכשיו-אין-זמן-וחייבים-להתקדם-ואם-לא-נסיים-עד-סוף-השבוע-את מלכים-ב'-גורלנו-יהיה-רע-ומר-יותר-מגורלם-של-גולי-בבל- אז-שקט!!!!ולאט לאט הרגשתי איך זה מכרסם אותי מבפנים, התחושה הזאת שאני כל כך חוטאת לעצמי, למה שאני מאמינה שנכון, ובכלל כמה שאנחנו מפספסים פה בענק. ביום שני יצאו תלמידיי ותלמידותיי אחרי הבגרות ועול עצום יוסר מעליהם. הדרמטים שבהם ישרפו את המחברות.  אחרים פשוט יאדו את שאריות המוח שלהם באלכוהול זול. אבל מה שבטוח לא הרבה ישאר מהלימוד האינטנסיבי של ספר הספרים. בין נשימה לנשימה שאלתי אותם לפני כמה ימים אם הגישה שלהם לתנ"ך השתנתה במהלך החודשים האחרונים. הייתה בי עוד תקווה קטנה שהצלחתי להדביק אותם קצת באהבת התנ"ך שלי, אבל כשרק התלמידה החרשנית שיושבת מקדימה אמרה בחצי חיוך מבויש ש"קצת", שוב הרגשתי את גודל הטעות.
בשבוע שעבר שודרה כתבה צובטת של מיקי רוזנטל על מערכת החינוך בפינלנד. כשראיתי איך הילדים בפינלנד פותחים את היום בהרפייה, אחריה משחקים שעה שלמה בחוץ ואחר כך מתחלקים לצוותי עבודה וחוקרים דברים שמעניינים אותם הרגשתי כמו נהג ריקשה שמראים לו איך עובדת חללית. אז נכון שיש פה בארץ הבלחות מעוררות תקווה של חינוך דמוקרטי אבל המערכת הציבורית הרעועה שלנו רחוקה שנות אור מלהיות מקום שבו למידה היא תהליך שקורה בו משהו משמעותי.

יש משהו כל כך שמרני ומקובע במערכת הזאת, שמזכיר קצת את החרדיות של מאה שערים. בעידן שבו כבר אין צורך בשינון של מידע כי הכל זמין במרחק סמארטפון, אנחנו נאחזים בשיטות המיושנות של "הידע נמצא רק אצל המורה" והתלמיד הוא כלי ריק שצריך לשפוך לתוכו ידע - במקום לאפשר לילדים לרוץ לכיוונים שמושכים אותם, לחקור את מה שבאמת מעניין אותם, לפתור בעיות, להיות יצירתיים או חלילה לחשוב. כאילו שאם בוגרי י"ב לא יכירו בע"פ את הסיבות לעליית הנאצים לשלטון, לא ישננו את הטיעונים של ירמיהו כלפי אויביו, לא ידעו לפתור משוואה עם שני נעלמים ולא ידעו מה זה נשוא מורחב- הם לא יוכלו להסתדר בעולם. וכמובן, תמיד יש את הטיעון הנצחי, ש"בלי תעודת בגרות היום אי אפשר לעשות שום דבר! אפילו לא פקידה!" (שזה כמובן, עוד אחד מהטיעונים שנועד לשמור את הכוח בידיים של בעלי הסמכות). בכתבה על פינלנד סיפר מיקי רוזנטל שבמערכת הפינית אין מבחנים. כן, אתם שומעים נכון. אין מבחנים. ובכל זאת, פינלנד מדורגת במקום הראשון במבחני פיז"ה. הכיצד? כי הפינים לא מפחדים. כי הם סומכים על היכולות של התלמידים שלהם. והם בעיקר נותנים להם לחשוב בעצמם. פשוט מאוד.

אבל למשרד החינוך יש אג'נדה חינוכית מאוד ברורה, ובל נשכח כי יש גם אתוס ציוני-יהודי להקנות לילדים הרכים, ואם חלילה ניתן להם לחשוב לבד, הם עלולים לגלות שיש עוד תרבויות מסביב, וחלילה לא לפתח תודעה ציונית או אהבת המולדת, ואולי גם לשים סימני שאלה שיובילו לכפירה בערכיה הלאומיים של מדינת ישראל... אז נאכיל אותם בצינור את האתוס של חורבן וגלות, נחבר אותם לאינפוזיית שואה ותקומה, ונזריק להם נוגדי-ביקורת ישר לווריד. נפלא לא?

ובהזמנות זו, אאחל הצלחה לתלמידים היקרים שלי, שמזל שאיתם העברתי את 271 השעות הללו, כי אחרת באמת הייתי משתגעת. חבל שלא יכולתי לתת להם דברים אחרים. אולי בגלגול הבא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה