בן אדם, לא מפלצת

עם הסלמת פעולות ההתרסה ההדדיות שיגיעו לשיא היום, אור-לי ברלב מבקשת שלא ננקוט בעצמנו בהדרה של החרדים

01/01/2012
אור-לי ברלב קבלו עדכונים מאור-לי ברלב
  • RSS
» אור-לי ברלב, צילום: מירב בסון

היום יוצא לדרך שלב נוסף במאבק כנגד מחיקת נשים מהמרחב הציבורי. כשלושת אלפים אזרחיות ואזרחים אישרו את השתתפותם במבצע שיחל אחר הצהרים ברחבי הארץ, שבמסגרתו יעלו המשתתפים על קווי האוטובוס הציבוריים שבהם יש הפרדה ונשים מצופות לשבת מאחור. במסגרת המבצע היום יתיישבו הנשים היכן שיחפצו. בתוך כך הפגינו אמש אלף חרדים בירושלים במחאה על ההסתה כנגד הציבור החרדי. רבים מהם ענדו טלאי צהוב.

אני מציינת את שני האירועים בנשימה אחת, כי אנחנו הולכים כאן על סף תהום. בזמן שהמאבק כנגד הדרת נשים (בשמו הסטרילי) הינו מאבק חשוב, נחוץ והכרחי לקיומה של חברה שוויונית, חופשית ודמוקרטית, אנו עלולים למצוא את עצמנו נוקטים בעצמנו בהדרה. הדרה של ציבור החרדים. וההדרה ההדדית הזו עלולה לגלוש לפסים של מלחמה של ממש. האם זה מה שאנו רוצים?

מיד כשהתפרסמה בסוף השבוע שעבר היוזמה לעלות לבית שמש ולהפגין כנגד התעללות בילדות בשם הדת וכנגד הדרת הנשים שם, מיד הצטרפתי ליוזמה. בשעות שאחר כך התחלתי מתלבטת. כי בעוד שכולי הזדהות עם עצם קיומו של המאבק, חששתי שהדרך שבה יבואו לידי ביטוי האמירות החשובות שלנו, תהיה כזו שמגדילה את השסע והפילוג בעם, במקום לגשר עליו תוך עמידה על עקרונותינו.

דיאלוג ולא כפייה הדדית

האם ניתן להיאבק כנגד הדרת נשים מבלי להדיר את הציבור החרדי? אני חושבת שכן. אני חושבת שמבצע שבו נשים וגברים יחד ישבו היכן שירצו בקווי אוטובוס מהדרין הציבוריים, הוא רעיון נכון לצורך האמירה הטריוויאלית: אנחנו כאן. יחד עם זאת, כשאנו נאבקים על המובן מאליו עבורנו, אנחנו צריכים לשים לב איך אנחנו עושים זאת.

כי אפשר לעלות על אוטובוס ולהתיישב במושב הקדמי בהתרסה הפגנתית. ולחוש שמי שנועץ בי מבטים כעת הוא אויב, מפלצת חשוכה שרוצה להכחידני. אבל יש דרך נוספת.

אפשר לעלות על אוטובוס ולהתיישב במושב הקדמי בפשטות. להתיישב בשלווה ועם לב פתוח. אפשר לחוש שמי שנועץ בי מבטים כעת הוא בן אדם. בן אדם שאינני מסכימה עם דעותיו, אבל בן אדם ולא מפלצת. וגם לא אויב. אפשר להתיישב בקדמת האוטובוס ולחוש אהדה בסיסית כלפי כל הנוכחים, גם כשאנו חושבים אחרת באופן מהותי ועמוק. הרי מתחת לכל האמונות והתפישות של כולנו, יש לב פועם. יש בני אדם. אם נחוש באהדה הזו בתוך הלב שלנו פנימה, היא תוקרן החוצה בכל מעשה שנבחר לעשות. והיא זו שתעשה את ההבדל.

וכך גם עם כל הפגנה וכל יוזמה מחאתית שנרצה לעשות. אם נשמור על לב פתוח, על סטייט אוף מיינד שמסרב בתוקף ליצור כאן עוינות, לצד עמידה ברורה, אסרטיבית ונחושה על עקרונותינו, נוכל ליצור כאן באמת שינוי. כל עוד נגלוש למקום של זה מול זה: אנחנו החילונים מול החרדים, לא נוכל לצאת הקונפליקט הזה. והלוא זה קונפליקט שעוסק לא רק במקומן של נשים אלא גם בהשתתפות הציבור החרדי בנטל הכלכלי בישראל, בהפרדת דת ומדינה ועוד. זה קונפליקט רחב היקף.

לתבוע מהשלטונות שיגבירו אכיפה ויחוקקו חוקים שמבצרים את השוויון והחופש אפשר. אבל תרבות לא נקבעת במעשי שלטון וחוק. תרבות נקבעת קודם כל בשטח, ביחסים שבין אדם לרעהו. ויש לנו כאן הזדמנות נדירה לחולל שינוי עמוק ובסיסי בקונפליקט החילוני-חרדי.

בקונפליקט הזה עד היום היו שני צעדים שנקט הציבור החילוני: או שהוא התכופף או שהוא מחה והתנגד. אולם שני הצעדים הללו תמיד יצאו מנקודת הנחה שזה "הם" ואנחנו. תמיד זו היתה זירה של בידול ופילוג. מעולם לא ניסינו לעמוד על עקרונותינו תוך שאנו חשים בלב פנימה, שעדיין, מעבר לכל המחלוקות, כולנו בני אדם.

למה זה חשוב? כי הדרך היחידה לפתור את הקונפליקט היא באמצעות דיאלוג. לא כפייה הדדית, לא עוינות ובידול. וכדי ליצור דיאלוג אמיתי שבאמת יישא פירות צריך קודם כל לפתוח את הלב. אין דרך אחרת. ולחיים יש דינמיקה מעניינת: יחס גורר יחס. מה שאנחנו נבחר לעשות, יקרין על הצד השני. אהדה ואחווה הן עניין מדבק. בואו נתחיל אנחנו, בזמן שאנו נאבקים על עקרונותינו הצודקים, לפתוח את הלב. לא ניסינו את זה אף פעם באמת. בואו ננסה ונראה מה יהיה. אני מהמרת שהתוצאה תהיה מפתיעה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה