בדידותי ואני

דורית כהן מסכמת מסע ארוך עם הבדידות חברתה הטובה - כעת היא יודעת שרק כאשר נתנה לעצמה להרפות, הפסיק להיות לה קר

18/12/2011
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» הייתי זקוקה לשיוך. כהן

אני זוכרת היטב מתי פגשתי בה לראשונה. עד אז לא ידעתי על קיומה. כשהיא החליטה להגיע היא הייתה חדה, ברורה, בהירה ונהירה, היא שעטה לעברי כמו הייתה רכבת בתאוצה. מבלי שתהיה לי היכולת להתגונן, לברוח או להגיב, מבלי שאני בכלל הספקתי להבין, היא שעטה במהירות בלתי נתפסת והשתלטה עלי כליל. זה היה כל כך חזק שנדמה היה כי החיים התחלקו לשניים. בכל קורסי המבואות של סוציולוגיה לומדים עליה באופן עקיף. לרוב מתארים איך מעברים ושינויים הם אלה שמחדדים ומדגישים את קיומה ואיך לצידם צצות תחושות כמו ניכור וקור, תחושות שהולכות ומקבלות נפח וכך מעצימות את קיומה. ככה הכרתי אותה לראשונה. ככה הכרתי את הבדידות.

איתה הרגשתי שאני חלק מתוכנית איתור מודולרית. תוכנית הבנויה מסדרה של הוראות לביצוע בעלות מבנה לוגי מסודר. כל מטרתן היה לאתר אותי ואת מיקומי המדויק. להשתלט ולסגור עלי מכף רגל ועד קודקוד הראש. לסגור שלא תהייה לי שום אופציה להימלט. ברגעים אחדים חשבתי לבקש ממנה ללכת ולחזור במועד אחר. אבל לא היה לי שום סיי בעניין. הבדידות החליטה שהיא תוקפת אותי והיא עשתה זאת בשיטתיות, בכרונולוגיות ובמלוא העוצמה. היא הייתה כל כךאינטנסיבית, עד שהייתי משוכנעת שכל השנים קודם היו מן חלום שחלמתי, חלום שהייתי בטוחה בממשותו. והנה לראשונה אני קצה משנתי ומגלה את האמת על העולם. חשתי כסומא שמורידה את היריעה מעיניה והעולם נגלה במלוא הוויתו.

כל מה שהייתי זקוקה לו היה שיוך. שיוועתי גם לשיוך זוגי – אישי אבל בעיקר לשיוך חברתי- מקצועי. השתוקקתי לעשייה. קיוויתי והתפללתי להיות חלק ממסגרת אטרקטיבית ומעניינת. המוח שלי ייצר מחשבות במהירות מטאורית ולא היה לי עם מי לחלוק אותם. כל מקום שביקשתי להתערות איתו לא צלח. אני זוכרת רגע בקורס הקופירייטינג. מינו חמישה תלמידים ואותי לראשי קבוצה וביקשו משאר הכיתה להשתבץ אלינו. עמדתי וחיכיתי שיבואו אלי, אף אחד לא בחר בי. זה היכה בי. בגלל שהיה לי חוסר עצום בחברה, הגעתי עם גירעון גדול ורצון עז להיות חלק. לשבת עם אנשים שמעוררים גירוי שכלי ומרחיבים את הידע, להיות חלק מקבוצה שיושבת יחד וחולקת רעיונות מהולים בהומור וגדושים באמיתות. ככל שהבדידות הלכה וגדלה בתוכי בני משפחתי הגדילו את ביקורם בהתאמה, אבל להם לא הייתי זקוקה. הייתי זקוקה לשייכות חברתית אחרת. עם בני משפחתי ידעתי שאני שייכת.

לא קיימת שום צרה שאין בסופה ישועה

כשמערכת האיתור הופעלה, שום דבר שעשיתי לא באמת עזר. כשהבדידות איתרה אותי היא השתלטה עלי והייתה בכל מקום. היא נגעה ברגעים קטנים, מינוריים של החיים, אותם רגעים שעוברים בלי משים. היה לי קר. היה לי כל כך קר ששום שמיכת פוך, חימום ובגדי חורף ארוכים לא השפיעו ושינו את התחושה. הבדידות הכניסה אותי למצב חברתי-רגשי שביטא חוסר השתייכות וריחוק מאנשים. מצב בו הייתי מנותקת מהכלל ומאידך ובאותה נשימה, חשתי כמיהה עזה להתחברות עם אחרים. נאבקתי בה תקופה ארוכה ולא מבוטלת. ניסיתי להשתחרר מצילה. נלחמתי להרחיק אותה ואת השפעותיה ממני. התכחשתי באגרסיביות לקיומה והמשכתי במין עקשנות ילדותיות להתעלם ממנה בידיעה שהיא לא הולכת להיעלם ושכל ניסיון שלי להתנגד יעלה בתוהו.

הרפתי. שהרי בעולם הפנימי שלי לא קיימת שום צרה שאין בסופה ישועה. האמנתי בכל מאודי שהבדידות באה להעביר אותי תהליך. תהליך שבסופו אני אמורה לצאת אחרת משנכנסתי, כמו נולדתי מחדש. אבל לא רק חדשה ובריאה גם משכילה וחרוצה. הבדידות נחה עלי כרוח טובה, היה לי נעים במחיצתה. מצאתי מקום טוב לעמוד בו. על קו התפר בין עולם פנימי שבניתי לזה המתקיים בפועל. בניתי עולם מלא שלא תלוי באיש , ובשאר הזמן הייתי מתבוננת כאורחת על הנוכחי. כבר לא היה לי קר. התרכזתי בעשייה. למדתי למלא חללים לבד. כבר לא היה לה צורך להיות אינטנסיבית, להתנגד. קיבלתי, אימצתי, אהבתי והוקרתי את קיומה. ככה אט, אט הפכתי ראויה. נפתחו ערוצים חדשים, הפשרנו יחד. הבדידות רק יכלה להראות לי את הדרך, להאיר את הנתיב, אני נאלצתי לעבור דרכה. המעבר חייב אותי להרפות מהפחדים, מהספקות, מתלות, מחוסר האמונה. זאת הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי אי פעם.

לטורים נוספים מאת דורית כהן:

>> המעגל הקטן - על הרגלי הציד של הגבר הישראלי

>> לאן מתעופפות החברות שלי אחרי שהתחתנו?

>> מכתב לילד שלא נולד, מאמך הרווקה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה