חיי הנצח של אמא

ב-1951 נהגו האמריקאים לקחת מחולים תאים כדי לבצע עליהם ניסויים, הרומן על תאיה של אשה שחורה שנשמרו וסיפורה המשפחתי מרגש ומחכים

14/12/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» עטיפת הספר

חיי הנצח של הנרייטה לאקס - רבקה סקלוט

מאנגלית: נעמי כרמל

הוצאת כנרת זמורה ביתן

אני לא יודעת מה אתכם, אבל כשמתארים לי ספר כספר שעוסק בתאי היילה (HeLa)- או כל תא אחר לצורך העניין - ומנסה להתחקות אחר עקבותיהם, אני לא ארוץ לקרוא אותו. באופן כללי ספרי מדע אינם כוס התה של מדף הספרים שלי. במקרה של "חיי הנצח של הנרייטה לאקס", מזל שניסיתי, מאחר ולוותר עליו היה הפסד גדול. שלא יהיה לכם ספק, לא מדובר בספר מדעי. מדובר בביוגרפיה חמה, מרגשת וכתובה היטב שמתחילה באישה שבמקרה וללא ידיעתה הפכה לאסופת תאים שהיא אחת התרומות החשובות ביותר למדע.

הנרייטה לאקס הייתה אישה אפרו-אמריקאית שנפטרה ממקרה אלים במיוחד של סרטן צוואר הרחם ב-1951. ב-1951 היה די הגיוני, מסתבר, לקחת מחולים תאים כדי לבצע עליהם ניסויים. במקרה של הנרייטה, הסתבר שהתאים שלה עמידים בהרבה מכל תא שאי פעם נראה במעבדה של ג'ורג' גאי. לפיכך, גאי התחיל לגדל ולהרבות אותם בתנאים אופטימליים, וגם לשלוח אותם לכל מי שרצה לערוך עליהם ניסויים. בשלב מאוחר מדי קם מפעל שלם שמטרתו הייתה גידול תאי היילה ומכירתם.

התאים של הנרייטה, אם כך, הרוויחו הרבה מאוד כסף עבור אנשים מסוימים. משפחתה של הנרייטה לא הייתה מהאנשים הללו. למעשה, נודע להם שהתאים של אמם קיימים בערך עשרים שנה לאחר מותה. פה ושם נכתבו כתבות אודות האישה שממנה נלקחו התאים, אבל רבות מהן היו ספקולטיביות כל כך שאפילו את שמה האמיתי לא טרחו לברר.

רבקה סקלוט, אם כך, לקחה על עצמה לבדוק במי מדובר. סקלוט משתפת אותנו במסע הארוך שעברה כדי להצליח בכלל לדבר עם בני משפחתה של הנרייטה, החשדנים מאוד כלפי כל מי שניסה לדבר איתם על התאים של אמם, ובטח אם הוא לבן כמו הרופאים שמנצלים את התאים ומרוויחים כסף בעוד שלהם אין כסף לכסות ביקור בחדר מיון, שלא לומר ביטוח רפואי. היא מספרת לנו את קורות חייה של הנרייטה, שגדלה בעוני מחפיר בעולם שבו כשנסעה ליריד טבק עם סבה נאלצה לישון עם הסוסים וכשחלתה נבדקה בחדרי בדיקות נפרדים בגלל צבע עורה, ומתה בגיל 31 כשזה עתה נולד לה בנה החמישי.

מי שחושש, כמוני, מכל העניינים המדעיים שסובבים סביב תאיה המסתוריים של הנרייטה, יגלה שסקלוט לא מפחדת מבורים כמוני. היא מסבירה להם לאט, בבהירות רבה, על מעמדם של הניסויים הרפואיים בתקופה זו, על סוגים שונים של סרטן צוואר הרחם, על המעבדות ומעשיהן בתאים, על הדרך שבה תרמו תאי היילה למדע מיום שנלקחו ממנה ללא ידיעתה ועד היום. סקלוט לא מהססת להיכנס לנושאים סבוכים הכוללים את מעמדם המשפטי של חולים שנלקחו מהם תאים או כיצד נראו בתי חולים לחולי נפש שחורים בסוף שנות הארבעים ואיך נהגו בחולים המאושפזים בהם. לכל הנושאים הללו היא מתייחסת בפשטות ובענייניות משום שהם קשורים בתאים של הנרייטה.

סקלוט, בעקבות כתיבת הספר, קושרת את חייה באלו של דברה, ביתה של הנרייטה (שנשמעת כמו טיפוס אמיתי, בעיקר כשהיא מסתובבת ברחוב ומציגה לעוברים ולשבים הזרים את סקלוט כ"העיתונאית שלי"). בכוונה לא כתבתי שמדובר בביוגרפיה של הנרייטה, משום שכשסקלוט ממשיכה לתאר את חייה של דברה בצל החיים שנכפו עליה לאחר מות אימה ומספרת לנו את כל מה שקשור בדרך כלשהי לתאי היילה, פתאום ניכר שהיא, בניגוד למדענים ולרופאים, רואה בתאים את המשכה הישיר של מי שהיתה הנרייטה. התרגום לפעמים מעט מורגש (מדוע לכתוב ביבליה ואוטופסיה כשיש מונחים עבריים שנמצאים בשימוש?), אך פרט לזה מדובר בספר מצוין שירגש אתכם וגם יחכים אתכם, וזה לא קורה כל כך הרבה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה