אלמנות הודו השותקות והעצובות

מאתיים אלף איכרים הודים התאבדו בעשור האחרון, והותירו נשים אלמנות עם גורל קורע לב. הניסיון להבין מדוע מצביע על רצח החקלאות בידי הגלובליזציה האמריקאית

12/12/2011
מיה טבת דיין קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» מתוך התערוכה של מייקל מקלרוי, על אלמנות הודו

בסוף נשארים הפנים: עיניים מישירות מבט אל המצלמה, הפה שותק. אין כעס, יש ייאוש. קווים ארוכים חרוטים בעור ומספרים את סיפורם. נשים בנות שלושים וחמש נראות בנות חמישים, נשים בנות חמישים נראות בנות שבעים.

יותר ממאתיים אלף נשים בכפרי הודו התאלמנו בעשר השנים האחרונות מבעליהן האיכרים, ששמו קץ לחייהם בתלייה מעל עץ בשדה או בשתייה של הדשנים שהיו מיועדים לאדמתם. הממשלה הסתירה את הנתונים, ובמדינה שבה מקרי התאבדות מטופלים על-ידי המחלקה הארצית לפשיעה, הסתגרו המשפחות בבתיהן ובבושתם.

אבל לפני ארבע שנים התגלו מימדיה של הזוועה. הם עדיין לא התגלו במלואם, שכן נתונים לא נאספו לגבי איכרים שאינם בעלי אדמות, או לגבי נשים איכרות שהתאבדו. אבל גם ללא כל אלו, בהודו, שליבה פועם בכפריה, החלה לקום קול צעקה.

באינספור מאמרים, בלוגים והרצאות ניסו ההודים להבין מדוע שמים האיכרים שלהם קץ לחייהם? ראשית סימנו מפה: מרכז הודו בעיקר נתון להתאבדויות, ובתוכו בירת ההתאבדויות היא העיר וידרבהה. לאחר מכן האשימו את שנות הבצורת הארוכות שהפכו את האדמה באיזורים האלה יבשה וברה. איכרים שכל פרנסתם וגם כל מזונם תלוי באדמה הזאת, מצאו את עצמם מהר מאוד נגררים למעגל בלתי נגמר של הלוואות, נושים ורעב.

רק לאחר מכן הסבירו הנשים עצמן שמדובר בזרעים. הסיפור מורכב, אבל קחו למשל את האורז הבסמטי. הוא מוזכר בשירה הודית כבר בימי הביניים המוקדמים. ובכל זאת בשנת 1997 הוציאה חברה אמריקנית מטקסס בשם רייס-טק פטנט על הזן הזה של האורז, ולאחר מכן שיבטה זרעים שלא ניתן לשוב ולעשות בהם שימוש, ואיכריה של הודו מצאו את עצמם משלמים עבור השימוש בפטנט שהיה מאז ומעולם נחלתם ונחלת אבותיהם, ואף רוכשים זרעים שלא מאפשרים להם המשכיות: אם פעם היו נשמרים זרעים מהיבול לשנה הבאה, הרי שעתה מדי שנה עליהם לקנות זרעים חדשים. העלויות עלו, האדמה הצחיחה לא צימחה בתוכה יבול, החקלאות האורגנית הלכה ונשכחה, והאיכרים הרעבים מצאו את עצמם פוסעים בעיניים פקוחות אל המלווים בריבית, בידיעה שלא מצפה להם משם כל יציאה.

אבל זה רק סיפור קטן. איכרי הכותנה, למשל, אינם זוכים להגנה כלכלית מהממשלה, ושמים קץ לחייהם בתחרות הבלתי אפשרית מול מגדלי כותנה אמריקאיים שזוכים להגנה מתמדת מממשלתם. ויש עוד ועוד סיפורים, ומספר המתאבדים משנה לשנה עולה. היום מדברים על התאבדות של איכר בכל שמונה דקות.

מתנגדי הגלובליזציה חוגגים סביב הסיפור הזה. בשנה שעברה, בעת ביקורו של אובמה בהודו, הם גייסו את אלמנות האיכרים להפגנת ענק בוידרבהה. הנשים נשאו שלט ובו משווה פשוטה: הסבסוד האמריקאי לזרעי כותנה פלוס זראי הכותנה המשובטים שווה מאתיים אלף איכרים הודיים מתאבדים. דיוני רשת צצו חדשות לבקרים כאן וכאן וכאן וכאן, ואלו רק דוגמאות ספורות.

אבל בסוף כל ההפגנות, המאמרים והבלוגים, נותרות האלמנות. מצבן בהודו גרוע גם ככה ואם בעבר הן היו קופצות אל פיר השריפה של בעליהן הרי שהיום, כשמנהג זה מחוץ לחוק, מצוות אלמנותיה הכפריות של הודו, כססטוס-קוו חברתי, לחיים של אומללות וציפייה למותן. המבוגרות נסמכות בדרך כלל על בניהן, חסרות עבודה ופרנסה, והצעירות שבהן, מגורשות מבתי חמיהם בשל העול הכלכלי שהן מהוות, נגררות לעבודות של שירות ולזנות. גרוע מכל אלו מצבן של אלמנות האיכרים המתאבדים. לעתים הן רק בשנות העשרים לחייהן, מוציאות את ילדיהן מבתי הספר ועובדות עמם בשדות עבור הנושים. מפרנסות יחידות ונטולות אדמות, שכן במשקי הבית הכפריים לא נהוג לרשום אדמה ורכוש על-שם האישה. הן מרוויחות כמאה רופי ליום, בין שניים לשלושה דולר, וחייהן רצופים התמודדויות עם נושים המגיעים לגבות את חובותיהם ועם חוסר התקווה לעתיד: להתחתן אין להן סיכוי ממשי, כי פירוש הדבר למצוא גבר שיקח על עצמו את חובותיהן העצומים והפיצויים שהן מקבלות מהממשלה מחושבים לפי מחיה לשנה או שנתיים.

ולאחר שנתיים? הן מישירות את מבטיהן אל המצלמות. תערוכות המציגות אותן עלו ב international museum of women,  במצגת הפורטרטים היפהפיה של הצלם מייקל פרנסיס מקאלרוי ובשנה האחרונה גם בתערוכה I’ll die for you.

אלמנות הודו, מתוך התערוכה של מייקל מקלרוי, לחצו

מתוך התערוכה של מייקל מקלרוי על אלמנות הודו, לחצו

ד"ר מיה טבת דיין היא מרצה לספרות, דת ותרבות הודית בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. כיום חוקרת את אלת ההשראה ההינדית בשירה ובפולקלור. ספר הביכורים שלה "אלף שנים לחכות" יצא השנה לאור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה