טמפל בר – בין אינטימיות לפאן

הטמפל בר בסינמה סיטי סיפק לגמרי את הדס בשן חובבת הבירה, ומה שיותר חשוב – את בת דודתה הלונדונית. והמנות האיריות בתפריט גרמו להן לרצות להתאלחש עם עוד בירה ולהתרפק על דניאל דיי לואיס

טמפל בר

החיים נהיו הרבה יותר קלים כשהתחלתי לאהוב לשתות בירה. לא ברור לי אם זה קרה ברגע אחד או פרי תהליך מתמשך, אני פשוט יודעת שבשלב כלשהוא הפסקתי להתלבט בין יין אדום או לבן, חדלתי לעשות את עצמי מבינה בוויסקי, ופשוט התרגלתי להגיד "מה שיש לכם בחבית", או אפילו, "עזוב, תביא בקבוק", במיוחד כשעומדים ונשענים על הקיר. והיום זה תמיד בירה. בכל שעה, בכל מקום, עם כל אדם – אז מיותר לציין שדניאלה ואני, מול עשר כוסות בירות בגוונים שונים זה סוג של גן עדן.

דניאלה היא בת דודתי, שעלתה לארץ לפני שנתיים מלונדון, ולכן סיפורים על מתי התחלתי לאהוב בירה לא מובנים לה. מבחינתה מדובר בתכונה מולדת ובמקום להתעכב עליה, היא מבקשת עוד מבירת ה"טמפל בר", שנתנה את שמה למקום שבו אנחנו נמצאות, בסינמה סיטי שבצומת גלילות.

את ה"טמפל בר" הגרמני דניאלה מכירה היטב, והחביות שמגיעות במיוחד לרשת הברים הזו עומדות בסטנדרטים שלה – זו בירה טובה, מלאה, איכותית וטעימה. אני מתנסה בהזדמנות הזו בכמה טעמים חדשים, במיוחד כאלה שמגיעים בריכוז אלכוהולי גבוה יותר. ראויות לציון ה-barbar בטעם דבש, עם 8 אחוזי אלכוהול, והקסטיל רוז' הבלגית, אף היא 8 אחוז, בירה בטעם דובדבנים מיוחדת, שמעניקה חוויה קצת אחרת. גם הפילסנר המוכרת לי מחלק מהברים בארץ מחליקה לי בגרון, בירה בהירה ומעודנת, שהיא בחודש זה "בירת החודש" בטמפל בר, מה שלא מקנה לה הנחות מיוחדות למיטב הבנתי, אבל מעניק לה יחסי ציבור.

כמובן שכל זה לא מדגדג אפילו לבת דודתי בעלת הקיבולת האלכוהולית המרשימה – היא תצטרך לצפות בעוד כמה תחתיות כוס לפני שתשתכנע שהמקום הזה מגניב. בכל זאת, קשה למכור לה פאב אירי בתוך קניון. גם את מסורת הפאבים האיריים הישראלים אני לא מצליחה למכור לה, ולמען האמת לא מנסה יותר מדי – נדמה לי שה-molly blooms ברחוב הירקון בתל אביב הפך כבר מזמן לגימיק מופקע מחירים – אבל אני מרגישה שלטמפל בר יש פוטנציאל להקסים אותי יותר.

האוכל הוא הרמז הראשון, והוא מתחיל לעבוד גם על שותפתי. "מבחינה מסויימת זה כמו גסטרו פאב בלונדון", היא מציינת כשהיא מעיינת בתפריט, מתחילה להתלהב מהשילוב בין חוויה גסטרונומית לליל שתייה, ולשכוח שבחוץ מוכרים דובונים על לבבות ומקרינים סרטים עם אדם סנדלר. הגסטרו פאב, אני לומדת ממנה, הן מסעדות בלונדון עם מחירים של יוקרה אבל אוירה חשוכה ואלכוהולית כמו כאן. פה המחירים שפויים בהרבה והתפריט נגיש למדי, עם מגוון מנות ביניים סתם לנשנש ליד המשקה וגם ארוחות שלמות.

אנחנו מתחילות עם שתי מנות ראשונות. קילקני היא המנה האירית ביותר מתוך הראשונות (35 שקל). קילקני הוא שם של עיירה ציורית באירלנד (שהייתי בה! באמת!), ועל הצלחת זהו אוסף של כיסוני בשר מצופים בבצק קשה, ושוחים ברוטב. תשכחו מכל מה שאתם יודעים על קניידלך וכיסונים – המנה הזו לא דומה לשום דבר שטעמתי אי פעם, והרוטב שבתחילה התחזה לרוטב ברביקיו פשוט, מתגלה כמתכון סודי ומכשף, על בסיס מיץ רימונים. יאמי. מנה ראשונה נוספת, חציל בלדי בטחינה (69 שקל), נשארת מבחינתי הרבה מאחור. לי אישית נמאס כבר לפני כמה שנים מהטרנד הזה. דניאלה נהנית ממנו יותר.

גם במנות העיקריות נרשם ניצחון לאירלנד. על השניצל הווינאי שהמלצרית לחצה עלי לבחור התחרטתי. הוא היה דק וחסר ייחוד  בהגשה ובאיכות, לא משהו שיצדיק לאכול שניצל במקום כזה ב-70 שקל. היה עדיף אולי ללכת אחר הסקרנות הטבעית ולהזמין את פלטת הבשרים הקרים, הנקניקיות או כתף העגל בבירה. פאי הרועים, לעומת זאת, היא מנה קרובה לגאונית ומתומחרת היטב ב-35 שקל בלבד. אני הייתי באירלנד פעמיים ואכלתי בעיקר אטריות מהסופרמרקט, דניאלה מעולם לא טרחה לקחת את המעבורת לבקר את השכנים –  אבל שתינו פשוט יודעות שזוהי אירלנד בצלחת. היופי של המנה, העושר של הבשר והגבינה, האווירה החורפית שמגיעה איתו והדרך המולאה שבה הוא יורד לגרון – כל זה גורם לנו לרצות להתאלחש עם עוד בירה, ולהתרפק על איזה דניאל דיי לואיס .

וכאן מתחיל להכנס לתפקוד היתרון השני של הטמפל בר, מעבר לאוכל הטוב – זה קורה כשאני מתחילה לנזול על ספת העור בתא שבו אנחנו יושבות. פתאום התא הזה נראה כמו הספייס המושלם למפגש משפחתי כמו שלנו ובעצם לכל מפגש – חברים אחרי העבודה, משפחה עם מנעד גילאים, פגישת חלוקת רכוש עם אקס – המרחב של הטמפל בר משלב בין אינטימיות לפאן. בין כל התאים הללו, נמצאים ברים נוחים שגם משקיפים עלינו ואנחנו עליהם, כך שאני יכולה גם להתאמן בלעשות עיניים למישהו שיושב במרחק סביר ממני. דניאלה מתפננת על הפסקול הרוקיסטי המצויין, שכולל להיטי מיינסטרים עם טוויסט ולא מתאמץ מדי להיות אירי, ואיך שמגיחים אלינו הקינוחים אנחנו קולטות שהמקום התמלא בזכרים בלי ששמנו לב. זה קצת מדאיג איך זה קרה לנו מתחת לאף, אבל ככה זה שיוצאים מתל אביב ומורידים הגנות. בכל מקרה, קרמבל התפוחים (17 שקל) נראה מצוין. הוא מוגש בקערת מרק גדולה ונראה לי עצום מדי, אבל אנחנו משתלטות עליו בהנאה. המנה הנוספת של משולשי בראוניז חמודה ביותר ויפה, ולו הייתי חוגגת כאן יום הולדת שמח הייתי מסיימת איתו את הערב בכיף (37 שקל), ואולי גם מבקשת זיקוק.

שלוקים אחרונים מכל רבעי הכוסות שנשארו על השולחן, והביתה. במונית כמובן. רק בדרך החוצה אנחנו מבינות שלא סתם אנחנו מוקפות בטסטוסטרון – הם באו כדי לראות את המשחק שמתחיל עכשיו בעשרות הטלוויזיות הפזורות במקום. ואם הם באו לכאן, זה אומר שהם לא יכולים לראות כדורגל בבית. זה אומר שיש להם חברות. לא נורא, היה טעים.