ברכת האלמנוּת

"המוות היה שם בינה לבין עצמה והוא חיכה בסבלנות לסדק צר בהגנת גופה ונפשה. גם אני הייתי לידה, חסר אונים ומיואש מחדלוני מחדלונה של הרפואה מלהושיע אותה". אודי סלע, שאיבד את אשתו רויטל לפני שנתיים, בחן לעומק את קללת האלמנות שלו - וכעת נותן מקום גם לטוב להכנס

12/12/2011
אודי סלע קבלו עדכונים מאודי
  • RSS
» ברכת האלמנות מצויה ב"דרך". סלע

לפוסט הקודם בבלוג שלי קראתי "קללת האלמנות". ניסיתי להתמודד בפתיחות מרבית ובגילוי לב עם ההגדרה החדשה שהוטבעה בזהותי ללא הסכמתי. כמו רבים וטובים במעמדי החדש גם אני לא ביקשתי, לא ייחלתי ואף לא בחרתי בהגדרה. נקודת המוצא שלי להתבוננות פנימה, לחשבון נפש, הייתה שבניגוד למעמדים בין אישיים אחרים כמו גרוש או רווק, האלמנות היא חד צדדית לחלוטין. איש לא שואל אותך או דן איתך. אתה לא מקבל ההכרעה באהבה ובהבנה (לפחות לא בשלבים הראשונים של תהליך האבל). כן, ניסית הכל (בדומה לזוג נשוי המצוי במשבר) אך זוגתך, הגם שלא ביקשה זאת לעצמה או לילדך - עזבה לעולם אחר וללא זכות ערעור .

המילים שהעליתי על הכתב ופרסמתי ליוו אותי גם בסוף השבוע. הדיון הפנימי שניהלתי המשיך גם לאחר ששחררתי מילותיי לאוויר. בניגוד לפעמים קודמות בהן חשתי שחרור, הפעם חוויתי קושי רב. אולי בגלל עצמת השיקוף  ואולי משום שהתמונה לא הייתה מספיק ברורה לי. הרגשתי שהדיון שערכתי לא מוצה. לשמחתי, ניתנה לי עוד אפשרות אופטימאלית להתבוננות נוספת.

מסע צייד אחר שטפון ואל תוך התודעה

ביום שישי האחרון החלטתי להצטרף ל"מסע צייד" מסוג אחר. לא לצייד חיה (לכך יש בי התנגדות מצפונית), כי אם ל" צייד שיטפון". תחזית ליל שבת הזהירה מפני שיטפונות במקומות הנמוכים וזה דירבן אותנו לצאת לדרך כמה שיותר מהר פן נאחר. הערכנו  שגשמי שישי יעוררו את ערוצי הנחלים במדבר יהודה ושנזכה לחוות ולצפות בעוצמתו הפראית של הטבע במלוא הדרו וכוחו. רבים כבר אמצו תחביב זה ,ובימים של גשם בהרי יהודה ושומרון עוזבים הכל ונוהרים למדבר יהודה.

צייד הוא צייד, בין אם הניצוד הוא חיה או מערבולת מים גועשת מתקדמת. דפוסי ההתנהגות של הצייד דומים. נדרשת סבלנות רבה, אמונה, ריכוז, שקט פנימי, הקשבה, דריכות גבוהה ואהבת הטבע .קבלתו  ושמירתו. הצייד, כך למדתי - הוא הדרך. ההתבוננות לתוך הנפש פנימה. הצייד הוא מצב תודעתי גבוה בו המודעות הגיעה למיצוי מרבי. התודעה מאפשרת התמודדות מול אתגר המפגש  שבין הצייד לניצוד. מפגש חד פעמי המתרחש כהרף עין, בשבריר שנייה של הבנה והתגלות, של החלטה. שם, במקום הניסי הזה, הצייד אוחז בשרביט החיים. חיי הניצוד בכפיו. זו תחושת כח אדירה, אך היא מעמתת עם החרדות האפלות והעמוקות ביותר המוטבעות בנו. ברגע נדיר אחד הצייד יבחן את כל תכולת ארגז כליו הנפשיים. ירצה - יביט לניצוד בעיניו. ירצה - יסיט מבטו.

ההמתנה הקפואה לשיטפון הלכה והתארכה לתוך הליל וככל שהזמן חלף גם המילים אזלו וכל אחד התרכז בעצמו. בנקודה זו של התבודדות שלי מול הטבע הפראי, על מצוק מבודד, כשהחשכה המקפיאה מציגה מופע כוכבים מדהים ומרהיב, הצלחתי לשוב לתהליך המחשבתי ולהמשיך בבחינת ההגדרה העצמית שלי. מה מעבר ל"אלמנוּת". האם האלמנוּת היא רק קללה, תירוץ  - או האם יש בה גם ברכה?

יסודות של טוב ורע בטבע

אני מניח שיהיה זה בוטה ומקומם להכריז על האלמנות כברכה .אני משער שהתגובה הראשונית למשמע הצהרה זו תהייה של הלם. מי מסוגל להצהיר על כך בגלוי ובאומץ? מי יכול לחשוב על כך כלל? הרי במות בת זוגנו היא זוכה בקדושה לעד וככל שהזמן עובר הקדושה מועצמת בזכות התהליך הנפשי שמצמצם ומדחיק ביקורת שהייתה. ובכל זאת ,חייב להימצא משהו טוב באלמנות. האלמנות כמו כל הגדרה, מושג, דעה ,אמונה וכד’ מורכבת משני מרכיבי יסוד: חיובי ושלילי .כי כך בנוי עולמנו. עולם דו קטבי. בריאה שנוצרה, בין השאר בכדי שבני אנוש יכילו את כלל הפוטנציאל האלוהי. והפוטנציאל האלוהי, המוכח ביסודות הפיסיקליים, הכימיים (שמתגלים עוד ועוד, ככל שהמחקר המדעי מתקדם) מהן מורכב עולמנו הינם דו קוטביים לעולם "פלוס " ו-"מינוס". כל חלק והמשלים לו. ומכיוון שזו דרכו של עולם,של האלוהי והאנושי ,קיים מרכיב חיובי גם באלמנות ואותו ביקשתי לאתר בתוכי .

כפור הלילה במדבר, השקט המוחלט והציפייה הדרוכה, הערנות ושמחת החוויה המרגשת  - העלו באיטיות ואחר כך בקצב גובר והולך תמונות ואירועים מחיי. כילד, כנער, כחייל וקצין ,כבן זוג, כאבא. חזיתי בתחנות חיים שונות, בקונפליקטים בהם הייתי מעורב - רגשית ,מוסרית ,ערכית. יכולתי להבחין האם הייתי כנה עם עצמי באותם מעמדים והאם ריציתי אחרים .האם פעלתי מתוך בחירה חופשית, אותנטית או ממניעים אחרים. רבות מהתמונות היו לי קשות .בצד הברכה על התגלותן במרתפי תודעתי היה כאב גדול. כאב של בדידות, של דחייה, של אובדן. חוויות שחוויתי שנים רבות לפני אבדנה של רויטל זוגתי ז"ל .

האם חיי היו נראים אחרת ללא מותה של זוגתי?

שטף התמונות, הסרטונים הקצרים, שברי המילים והמשפטים, ריחות שעלו לאורך הלילה ,למרות אופיין הטורד ,החלו להתבהר ולהתגבש לכדי תמונת הבנה. התחלתי להרגיש יותר ויותר את שאמרה לי אשה מופלאה אחת בכמה הזדמנויות. היא אמרה לי בהרבה אהבה והבנה: "הפתרון נמצא מעבר לאף, ממש אפשר לחוש בו. אם רק תתבונן אם רק תאפשר לעצמך לראות". חיפשתי הסבר ותשובה והיא  נמצאה כך בדרך מקרה. בדרך של שחרור מוחלט של המודעות, בזכות חיבור לתודעה ולטבע המדהים שמסביב, בזכות המיקוד ופתיחת הלב לקבלה.

האם חיי היו נראים אחרת ללא מותה של זוגתי? האם הייתי נדרש כלל לתהליך של התבוננות פנימה? לאן היו לוקחים אותי חיי אם רויטל הייתה נשארת בחיים? האם היינו נשארים נשואים, או אולי נפרדים אחרי 26 שנות נישואין? האם היינו יוצאים מחוזקים ובטוחים לחלוטין באהבתנו ובמחויבות שלנו לעבודה יום יומית על מסגרת החברות שלנו והנישואין? האם היינו מתחייבים לכבד את הנפרדות ולמצוא שפה משותפת חדשה אחרת? שאלות אלו ואחרות עלו שוב ושוב אך הן כבר לא העיקר. הן מן קוריוז מחשבתי ותו לאו. אני בעיצומו של תהליך פרידה משאלות שכאלו הן בהן עוד צורך לאיש. הן לא מועילות לי ורק מכבידות .רויטל אולי, ממקומה, יכולה לענות ולשער ולספק לי תשובות כשאפגוש בה עוד אי אלו שנים בבא יומי.

כן, יש ברכה באלמנות. צריך להודות בכך למרות ואל אף אשמת מותה של רויטל שנצרבה בי, הגם שאיש לא צרב. הנפש ביקשה זאת בתחינה. מתוך הזדהות או התקרבנות, לי כעת זה לא משנה. אבל המוות היה שם בינה לבין עצמה והוא חיכה בסבלנות לסדק צר בהגנת גופה ונפשה. גם אני הייתי לידה, חסר אונים ומיואש מחדלוני מחדלונה של הרפואה מלהושיע אותה. ואני כיסיתי את עיניה ווידאתי מותה (למרות הודעת הצוות המטפל) וחזיתי בגופה המיוסר נעטף ויום אחרי מורד לאדמה. היא הלכה ואני נשארתי בלעדיה. נושא משא המוות לעולם, לפרידה הכפויה והחד צדדית, לצורך להבין אותה, לקבל ולשחרר, לאלם מצדה, להעדר הסברים לשאלותיי, שאלות שיישארו פתוחות לעד. והיא כבר רגועה ופתורה מההתמודדות ונטל כמו גם שמחת החיים ואני גם מבין שהיא לא נטשה לחינם. שלמותה יש משמעות. שאני שוב מוצא עצמי חווה זכות חיים על פני חובת המוות (כפי שחוויתי בשירותי הצבאי) לא בכדי. המוות לא בחר בי, עדיין, במקרה או שלא. היו לו כבר מספר הזדמנויות והוא וויתר.

ברכת האלמנות מצויה ב"דרך". בהזדמנות לצאת למסע חיים חדש נוסף. מתוך לימוד והתקדמות לשלמות, להרמוניה ושלווה. להתבגרות שקולה, מפויסת וחומלת. הסבל אותו אני חווה יום יום, שעה שעה, אינו לחינם. יש בו ערך למרות הקושי. הלוואי הוא היה נחסך ממני אך לא. אני מתבגר לאט. עוד חודש אהיה בן 52 והפער בין הרגש הפנימי לבין המעטפת החיצונית הגופנית הולך וגדל. כילד המחופש לבוגר ,לשקול דעת רציני, רחב אופקים וידע ,איש העולם הגדול, "חנון". והילד הזה חווה עכשיו באיחור של שנים ארוכות מאד "מסע חניכה" עם עצמו. מסע של גילוי ,של הסרת המסכות ,החומות  וההגדרות הכובלות .עדיין אלמן ,בתעודת הזהות וברישומים שונים .לא חומד בזאת עוד. אני אבא גאה ואוהב לשתי בנות מדהימות שצריכות אותי זקוף גו, מאמין בעצמו וביכולתו, קשוב ומכיל. הן זקוקות לניסיון חיי לנוכחותי בחייהן ואני אהיה שם .עבורן ובשבילי. הימים הבאים, החודשים והשנים הבאות יאפשרו לי להכיר את עצמי טוב מאי פעם, לצמוח לאדם שלם ומפויס ואוהב עצמו. יהיו לי עוד נפילות בדרך, אך היא כבר לא מפחידה עוד. אדרבא, היא מאתגרת מתמיד.

ניר עם, 11.12.2011

>> כביש בטחון, הבלוג של אודי סלע בסלונה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה