עמוד ראשון: אטווד ומונרו

ספרות יפה בסלונה: עמוד ראשון מתוך ספריהן המהוללים של מרגרט אטווד, עין החתול, ואליס מונרו, חיי נערות ונשים

11/12/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» עין החתול

עין החתול/ מרגרט אטווד

זמורה ביתן

ריאת ברזל

1

הזמן הוא לא קו, אלא ממד, כמו ממדי המרחב. אם אפשר לכופף את המרחב, אפשר לכופף גם את הזמן, ואם היית יודעת איך לנוע מהר יותר מהאור, היית יכולה לנסוע אחורה בזמן ולהתקיים בשני מקומות בו־זמנית.

אחי סטיבן הוא שאמר לי את זה, כשלבש את סוודר הלימודים שלו, סוודר חום־אדמדם פרום, ובילה פרקי זמן ממושכים בעמידה על הראש כדי שהדם יזרום למטה אל המוח ויזין אותו. לא הבנתי למה כוונתו, אבל ייתכן שהוא לא הסביר היטב. הוא כבר התחיל להתרחק אז מחוסר הדיוק שבמילים. אבל אני התחלתי לחשוב על הזמן כעל דבר בעל צורה, משהו שאפשר לראותו, כמו סדרה של שקופיות נוזליות המונחות זו מעל זו. איננו משקיפים לאחור לאורך הזמן, אלא כלפי מטה דרכו, כמו מבעד למים. לפעמים צף ועולה משהו אל פני השטח, לפעמים צף משהו אחר, לפעמים שום דבר. דבר אינו נעלם.

2

"סטיבן אומר שהזמן הוא לא קו," אני אומרת. קורדיליה מגלגלת עיניים, כפי שידעתי שתעשה.

"אז?" היא אומרת. התשובה מוצאת חן בעיני שתינו. היא מעמידה את טבעו של הזמן במקומו, וגם את סטיבן, שמכנה אותנו "המתבגרות" כאילו הוא עצמו אינו כזה. קורדיליה ואני נוסעות בחשמלית למרכז העיר, כמנהגנו בימי שבת של חורף. החשמלית מהבילה מאוויר מחניק ומריח צמר. קורדיליה יושבת שוות נפש, דוחקת בי במרפקה מפעם לפעם, בוהה בהבעה אטומה בשאר האנשים בעיניה האפורות־ירוקות, הקהויות ומבריקות כמתכת. היא מסוגלת לנצח כל אחד בקרב מבטים, ואני מוצלחת כמעט כמוה. אנחנו אדישות, אנחנו נוצצות, אנחנו בנות שלוש־עשרה. אנחנו לובשות מעילי צמר ארוכים עם חגורות קשירה, בצווארונים זקופים כמו כוכבות קולנוע, ונועלות מגפי גומי ששוליהם מקופלים וגרבי עבודה גבריים מבצבצים מהם. בכיסינו תחבנו את המטפחות שהאימהות שלנו הכריחו אותנו לעטות, המטפחות שהסרנו ברגע שיצאנו מטווח ראייתן. אנחנו בזות לכיסויי ראש. הפִּיות שלנו קשוחים, אדומים כמו גירי שעווה, נוצצים כמו ציפורניים. אנחנו חושבות שאנחנו חברות. בחשמליות יש תמיד גברות זקנות, או לפחות אנחנו רואות בהן זקנות. אפשר לחלק אותן לסוגים שונים. אחדות מהן לבושות בגדים מכובדים, מעילים מחויטים מטוויד "האריס" וכפפות תואמות וכובעים מעשיים המעוטרים מצדם האחד בנוצות מהודרות וקלילות. אחרות הן נשים עניות בעלות חזות נוכרית, ורדידים כהים עוטפים את ראשיהן ואת כתפיהן. אחרות תפוחות וגוצות, פיותיהן קפוצים וצדקניים, וזרועותיהן עמוסות שקיות קניות; את אלה אנחנו מקשרות עם מבצעי הנחות, עם מרתפי מציאות. אפילו במבט חטוף קורדיליה מסוגלת לזהות בד זול. "גברדין," היא אומרת. "סמרטוט מסמורטט." וישנן אלה שלא הרימו ידיים, שעדיין מנסות לשוות לעצמן חזות זוהרת. הן אינן רבּות, אבל בולטות בקהל. הן לובשות תלבושות ארגמניות או סגולות, ועגילים משתלשלים, וכובעים שנראים כמו אביזרי במה. התחתוניות שלהן מבצבצות מתחת לחצאית, תחתוניות בצבעים לא שגרתיים, רומזניים. כל צבע פרט ללבן הוא רומזני. השיער שלהן צבוע בלונד־קש או תכלת, ואפילו — בניגוד חד אף יותר לעורן דמוי הנייר — בשחור־עמום כמו פרווה ישנה. פּיות האודם שלהן גדולים מפיותיהן, הסומק שלהן מוכתם, עיניהן מצוירות בקו קופצני מסביב לעיניים האמיתיות. אלה הנשים שהכי סביר שידברו אל עצמן. אחת מהן אומרת "כבש, כבש," שוב ושוב כמו שיר, אחרת דוקרת את הרגליים שלנו במטרייה ואומרת "עירומות לגמרי." נשים כאלה הן האהובות עלינו ביותר. יש בהן משהו עליז, איזה כושר המצאה, לא אכפת להן מה אנשים חושבים. הן הצליחו להימלט, אם כי לא ברור לנו ממה נמלטו. אנחנו חושבות שהתלבושות המשונות שלהן, הטיקים הלשוניים, נבחרו כולם במודע, וכשיגיע זמננו גם אנחנו נהיה חופשיות לבחור. "גם אני אהיה כזאת," אומרת קורדיליה. "רק שלי יהיה פקינז נבחן, ואני אבריח ילדים מהדשא שלי. יהיה לי מקל רועים." "לי תהיה איגואנת מחמד," אני אומרת, "ואני אלבש רק שָני." זאת מילה שלמדתי לא מזמן.

עכשיו אני חושבת, מה אם הן פשוט לא היו מסוגלות לראות איך הן נראות? אולי זה כל הסיפור: בעיות ראייה. גם אני סובלת מהצרה הזאת עכשיו: קרוב מדי למראה, ואני מטושטשת; רחוק מדי, ואני לא מצליחה להבחין בפרטים. מי יודע אילו פרצופים אני עושה, איזה מין אמנות מודרנית אני מציירת על עצמי? גם כשאני מצליחה להתאים את המרחק, אני מתחלפת. אני משתנה; בימים מסוימים אני נראית בת שלושים וחמש שחוקה, באחרים — בת חמישים רעננה. כל כך הרבה תלוי באור ובאופן שמצמצמים את העיניים.

אני אוכלת במסעדות ורודות, שמחמיאות לעור. צהובות מצהיבות את הפנים. אני ממש מקדישה לזה מחשבה. הגנדרנות הולכת והופכת למטרד; אני יכולה להבין מדוע נשים מוותרות עליה, בסופו של דבר. אבל אני עדיין לא בשלה לזה. בזמן האחרון תפסתי את עצמי מזמזמת בקול רם או הולכת ברחוב בפה פעור קלות, מגירה קצת רוק. רק קצת; אבל יכול להיות שזאת הסנונית הראשונה, הסדק שיתרחב מאוחר יותר... וייפתח לאן? לאילו מחוזות של מוזרוּת מזהירה או של שיגעון? לעולם לא אוכל לספר זאת לאיש, למעט קורדיליה. אבל איזו קורדיליה? זאת שהעליתי באוב, עם המגפיים המקופלים והצווארון הזקוף, או זאת שלפניה, או זאת שאחריה? לעולם איננו רק אדם אחד, אף אחד מאיתנו.

לו הייתי פוגשת את קורדיליה שוב, מה הייתי מספרת לה על עצמי? את האמת, או כל דבר שיציג אותי באור חיובי?

Margaret Atwood - Jim Allen color

סביר להניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה. עדיין קיים בי הצורך הזה. לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן. לא ציפיתי לראות אותה. אבל עכשיו, כשחזרתי לכאן, כמעט בכל רחוב אני רואה אותה בחטף, פונה בפינת הרחוב, עוברת מבעד לדלת. מובן מאליו שהרסיסים הללו ממנה — כתף, בז', צמר גמלים, צדודית, אחורי רגל — שייכים לנשים אשר כשהן נראות בשלמותן, אינן קורדיליה. אין לי מושג איך היא תיראה היום. האם היא שמנה, האם השדיים שלה נפולים, האם יש לה זיפים אפורים קטנים בזוויות הפה? לא סביר: היא היתה מורטת אותם. האם היא מרכיבה משקפיים עם מסגרת אופנתית, האם עברה הרמת עפעפיים, האם היא צובעת או מעדיפה גוונים? כל הדברים הללו אפשריים: שתינו הגענו לגיל הגבולי הזה, לאזור החיץ שבו עדיין אפשר להאמין שתכסיסים כאלה יעבדו אם רק תימנעי מאור שמש ישיר. אני חושבת על קורדיליה בוחנת את השקיות הצומחות לה מתחת לעיניים, את העור שמקרוב מראהו רפוי ומקומט כמו במרפקים. היא נאנחת, מורחת בטפיחות קלות קרם מהסוג הנכון. קורדיליה תדע מה הסוג הנכון. היא בוחנת את ידיה שהתכווצו קצת, התעקמו קצת, כמו שלי. את הגידים הבולטים מעט, את קמילת הפה; מִתאר פימות מתחיל להיחשף, למטה בכיוון הסנטר, משתקף בזגוגית הכהה של חלונות הרכבת התחתית. שום אדם אחר עדיין אינו מבחין בדברים הללו אלא במבט בוחן; אבל לקורדיליה ולי יש נטייה למבטים בוחנים. היא שומטת את מגבת האמבטיה, מגבת ירוקה, גון ירוק־כחלחל רך התואם את עיניה, מעיפה מבט מעבר לכתפה, ובמראה נגלים לעיניה קפלי העור שמעל למותניים, הישבנים המידלדלים כמו צוואר תרנגול, וכשהיא מסתובבת, שרך השיער היבש. אני חושבת עליה בטרנינג, ירוק־כחלחל גם הוא, מתעמלת בחדר כושר כזה או אחר, מזיעה כמו חמור. אני יודעת מה היא היתה אומרת על זה, על כל זה. איך ציחקקנו, בגועל ובתענוג, כשמצאנו את השעווה שאחותה הגדולה השתמשה בה לטיפול ברגליה, קרושה בסיר הקטן, מלאה זיפים שדבקו בה. מאז ומעולם ריתקו אותה גרוטסקות הגוף. אני חושבת על היתקלות לא צפויה בה. אולי במעיל בלוי ובכובע סרוג דמוי כיסוי קומקום, יושבת על שפת המדרכה, עם שתי שקיות ניילון מלאות בכל רכושה, ממלמלת לעצמה. קורדיליה! את לא מזהה אותי? אני אומרת. והיא מזהה, אך מעמידה פנים שלא. היא קמה ומתרחקת בצעד כושל על רגליים נפוחות, וגרביים ישנים מבצבצים מבעד לחורים במגפי הגומי שלה. היא מעיפה מבט לאחור מעבר לכתפה. אני שואבת מכך סיפוק מסוים, וסיפוק רב יותר מדברים גרועים מזה. אני צופה מחלון — או ממרפסת כדי להיטיב לראות — בעוד גבר כלשהו רודף אחרי קורדיליה על המדרכה שלרגלי, משיג אותה, מכניס לה אגרוף בצלעות — בַּפנים זה כבר מוגזם בשבילי — משליך אותה על הקרקע. אבל אני לא מסוגלת להרחיק לכת מעבר לכך. מוטב לעבור לאוהל חמצן. קורדיליה חסרת הכרה. זימנו אותי, באיחור, למיטת חולייה בבית החולים. פרחים שריחם מבחיל קמלים באגרטל, צינורות נעוצים בזרועותיה ובאפה, קולות נשימה סופנית. אני אוחזת בידה. פניה נפוחות, לבנות, כמו לחמנייה לא אפויה, עם עיגולים צהבהבים מתחת לעיניים העצומות. העפעפיים שלה לא מרפרפים, אבל אצבעותיה זעות קלות, ואולי רק דמיינתי את זה? אני יושבת שם ומתלבטת אם לשלוף את הצינורות מזרועותיה, את התקע מהקיר. אין פעילות מוחית, הרופאים אומרים. האם אני בוכה? ומי היה מזמן אותי בכלל? ועוד יותר טוב: ריאת ברזל. מעולם לא ראיתי ריאת ברזל, אבל בעיתונים הופיעו תצלומים של ילדים בריאות ברזל, בזמנו, כשאנשים עדיין לקו בשיתוק ילדים. התצלומים הללו — ריאת הברזל כגליל, נקניקיית ברזל ענקית שראש מבצבץ מקצה אחד שלה, תמיד ראש של ילדה, השיער גולש על הכרית, העיניים גדולות, לֵיליות — ריתקו אותי יותר מסיפורים על ילדים שהלכו על קרח דק ונפלו למים וטבעו, או על ילדים ששיחקו על מסילת ברזל ורכבות גדעו את זרועותיהם ואת רגליהם. ידענו שאפשר להידבק בשיתוק ילדים בלי לדעת איך ואיפה, לגמור בריאת ברזל בלי לדעת למה. ממשהו שננשום או שנאכל, או שנחטוף את זה מכסף מלוכלך שאנשים אחרים נגעו בו. אף פעם אי אפשר לדעת. ריאות הברזל שימשו כדי להפחיד אותנו וכנימוקים לאיסורים שהטילו עלינו. בלי ברכות שחייה ציבוריות, בלי המון אדם בקיץ. את רוצה לבלות את שארית חייך בריאת ברזל? הם היו אומרים. שאלה טיפשית; אם כי לחיים כאלה, על חוסר הפעילות והרחמים הגלומים בהם, היו גם צדדים שקסמו לי בחשאי. אם כך, קורדיליה בריאת ברזל, מונשמת כפי שמנגנים באקורדיון. צליל שורקני, מכני, בוקע סביבה. היא בהכרה מלאה, אך אינה מסוגלת לנוע ולדבר. אני נכנסת לחדר, נעה, מדברת. מבטינו מצטלבים.

קורדיליה בוודאי חיה במקום כלשהו. היא עשויה להיות במרחק קילומטר ממני, היא עשויה להיות בבניין הסמוך. אבל בסופו של דבר אין לי מושג מה אעשה אם אתקל בה במקרה, ברכבת התחתית לדוגמה, יושבת מולי או ממתינה על הרציף וקוראת את מודעות הפרסומת. נעמוד זו לצד זו, נביט בפה אדום גדול הסוגר על חטיף שוקולד, ואני אפנה אליה ואומר: קורדיליה, זאת אני, זאת איליין. האם היא תסתובב ותפלוט צווחה דרמטית? האם תתעלם ממני?

או שאני אתעלם ממנה, אם תיקָרה לי ההזדמנות? או שאגש אליה ללא מילים ואחבק אותה? או שאוחז בכתפיה ואטלטל ואטלטל.

נדמה לי שאני הולכת כבר שעות, במורד הגבעה למרכז העיר, מקום שהחשמליות אינן נוסעות בו עוד. ערב עכשיו, אחת מהשטיפות האפורות הללו בצבעי מים מדוללים, כמו אבק נוזלי, שהָעיר יוזמת בסתיו. לפחות מזג האוויר עדיין מוכר.

עכשיו הגעתי למקום שנהגנו לרדת בו מהחשמלית, אל תלוליות השלג המתמוסס של ינואר על המדרכה, אל הרוח השורקת המצליפה מהאגם בין הבניינים האפרוריים ושטוחי הגג שהיו עבורנו הדבר הקרוב ביותר לעירוניות. אבל חלק זה של העיר אינו עוד שטוח, אפרורי, מרופט ועם זאת אצילי. אותיות ניאון בכתב מחובר מעטרות את חזיתות הלבנים המשופצות, ויש כאן הרבה גימורי פליז, הרבה נדל"ן, הרבה כסף. הלאה מכאן מיתמרים מגדלים מלבניים ענקיים, כולם עשויים זכוכית, מוארים, כמו מצבות עצומות של אור צונן. נכסים מוקפאים. אבל אני לא מקדישה תשומת לב רבה למגדלים או לאנשים החולפים על פני בתלבושות אופנתיות, מיובאות, עור מעובד ביד, זמש, מה שזה לא יהיה. במקום זאת אני משפילה מבט אל המדרכה, כמו גששית. אני מרגישה שהגרון שלי מתכווץ, את הכאב לאורך קו הלסת. התחלתי לכרסם אצבעות שוב. יורד דם, טעם הזכור לי. טעם של קרטיב תפוז, מסטיקים עגולים בסנט אחד, שוּש אדום, שיער לעוס, קרח מלוכלך.

חיי נערות ונשים/אליס מונרו

זמורה ביתן

דרך המישור

ימים תמימים נהגנו לשהות לאורך נהר ואוואנַש ולעזור לדוד בֶּנִי לדוג. תפסנו עבורו את הצפרדעים. רדפנו אחריהן, עקבנו אחריהן, זחלנו בעקבותיהן אט־אט לאורך גדת הנהר המרופשת, תחת עצי הערבה ובביצות קטנות מלאות דגי גרנדיר ועשבים חדים שהותירו שריטות דקיקות, בלתי נראות תחילה, על רגלינו החשופות. צפרדעים זקנות ידעו שמוטב להן להסתלק מדרכנו, אבל אנחנו לא היינו מעוניינים בהן; אנחנו חמדנו את הירוקות הצעירות והצנומות, המתבגרות העסיסיות, שהיו קרירות וריריות; מחצנו אותן בעדינות בידינו, אחר כך שמטנו אותן לדלי ריק של דבש וסגרנו את המכסה. שם נותרו עד שהיה דוד בני מוכן להשחילן על הקרס.

הוא לא היה הדוד שלנו ולא של אף אחד. הוא עמד במים העכורים הרדודים במרחק־מה מהגדה, היכן שהקרקע הבוצית מפנה את מקומה לחלוקים ולחול. הוא לבש אותם בגדים בכל יום מחייו, בכל אשר הלך — מגפי גומי, סרבל ללא חולצה ומקטורן שחור דהוי ומכופתר שחשף משולש עור אדמדם מחוספס בעל שוליים לבנים עדינים. על כובע הלבד שחבש עוד נותרו סרט צר ושתי נוצות קטנות שהתכהו כליל מזיעה. אף שמעולם לא הסב את ראשו, ידע אם טבלנו ולו כף רגל במים. "אם אתם ילדים רוצים להתפלש בבוץ ולהבריח את הדגים, לכו לעשות את זה במקום אחר, עופו מהגדה שלי." היא לא היתה שלו. בדיוק כאן, היכן שנהג לדוג, היא היתה שלנו. אך הדבר מעולם לא עלה בדעתנו. להשקפתו, הנהר והיער וביצת גרינוק כולה פחות או יותר היו שייכים לו, משום שהכיר אותם טוב יותר מכל אחד אחר. הוא טען שהוא היחיד שחצה את הביצה ממש, לא סתם ערך גיחות קטנות פנימה קרוב לשוליים. הוא אמר שיש בתוכה בור של חול טובעני שיכול לבלוע משאית של שני טון בביס אחד. (בעיני רוחי ראיתי בור של נוזל יבש מנצנץ ורוטט — התבלבלתי וחשבתי שהוא מתכוון לכספית.) הוא אמר שבנהר ואוואנש יש בורות שמגיעים לעומק של שישה מטרים באמצע הקיץ. הוא אמר שהוא יכול לקחת אותנו אליהם, אך מעולם לא לקח. הוא היה נכון להיעלב לנוכח הפקפוק הקל ביותר. "כשתיפלו לתוך אחד מהם, תאמינו לי." היה לו שפם שחור עבות, עיניים נוקבות, פני חיית טרף עדינים. הוא לא היה זקן כפי שאפשר היה להסיק מבגדיו, שׂפמו והרגליו; מסוג האנשים שהופכים לתימהונים גמורים עוד בטרם מלאו להם עשרים. כל הצהרותיו, תחזיותיו וקביעותיו ניחנו בלהט מרוכז. פעם, בחצר שלנו, כשנשא את ראשו להביט בקשת, הוא קרא, "אתם יודעים מה זה? זאת ההבטחה של האל שלעולם לא יהיה עוד מבול!" הוא נרעד עם מלוא גודל חשיבותה של הבטחה זו כאילו זה עתה ניתנה, וכאילו הוא עצמו נתן אותה. כשתפס את הדג הרצוי לו (הוא זרק בחזרה את הבס השחור, שמר את הקרפיון ואת אדום הסנפיר, ואמר שאדום הסנפיר הוא דג טעים, אף שהוא מלא עצמות כמו כרית סיכות), היינו כולנו מטפסים ויוצאים מאפיק הנהר המוצל ושמים פעמינו אל ביתו שמעבר לשדות. אוֹאֶן ואני צעדנו יחפים על השלפים בלי כל קושי. לעתים הזדנב אחרינו כלבנו הלא חברותי, מייג'ור. הרחק בקצה היער — היער שהפך לביצה במרחק של כשני מטרים פנימה — שכן ביתו של דוד בני, גבוה וכסוף, בנוי קורות עץ ישנות ונטולות צבע שהחווירו מיובש בקיץ, ותריסים ירוקים כהים, סדוקים וקרועים שסגרו על כל החלונות. היער שהשתרע מאחוריו היה שחור, חם, צְפוף שיחים קוצניים ושוקק חרקים שהסתחררו בעננות סמיכות. בין הבית ליער ניצבו מספר מכלאות שבהן תמיד היו אי אלו בעלי חיים שלכד — חמוס זהוב ומבוית למחצה, צמד חורפני בר, שועלה אדומה שרגלה נקרעה במלכודת. היא צלעה וייללה בלילות ונקראה דוכסית. עבור הדביבונים לא נזקק למכלאות. הם חיו בחצר ובעצים, מבויתים יותר מחתולים, וניגשו אל הדלת כשהיו רעבים. הם חיבבו מסטיקים. גם סנאים היו באים ויושבים באומץ על אדני החלונות ומפשפשים בערמות העיתונים שבמרפסת. בקרקע שבצמוד לאחד מכותלי הבית היתה מעין מכלאה רדודה, או חפיר, עם לוחות עץ שדיפנו אותה משלושת עבריה האחרים עד לגובה של כחצי מטר. כאן החזיק דוד בני את הצבים. קיץ אחד הוא נטש כל עיסוק אחר והחל ללכוד צבים. הוא אמר שימכור אותם לאמריקני אחד מדטרויט שישלם לו שלושים וחמישה סנט לחצי קילוגרם. "להכין מהם מרק," אמר דוד בני וגהר מעל מכלאת הצבים שלו. אף שהתענג על ביות בעלי חיים והאכלתם, התענג גם על גורלם הלא נעים. "מרק צבים!" "לאמריקנים," אמר דוד בני, כאילו זה מסביר הכול. "אני בחיים לא הייתי נוגע בזה." או שהאמריקני לא הופיע, או שסירב לשלם את המחיר שדרש דוד בני, או שמלכתחילה לא היה אלא שמועה; התוכנית הסתכמה בלא כלום. שבועות אחדים אחר כך היתה ארשת פניו של דוד בני הופכת קפואה אם הִזכרת צבים; הוא היה אומר, "אה, העסק הזה כבר לא מעניין אותי," כאילו מרחם עליך משום שאתה כל כך לא מעודכן. כשהיה יושב על הכיסא החביב עליו ליד דלת המטבח שלנו — הוא ישב שם כאילו יש לו אך מעט זמן לשבת, כאילו אינו רוצה להטריח אף אחד ובעוד רגע ילך לדרכו — היה דוד בני תמיד שופע חדשות בנוגע ליוזמה עסקית זו או אחרת, תמיד בלתי רגילה, שאנשים, לא רחוק מאוד מכאן בדרום המחוז, או ממש פה קרוב בעיירה גרנטלי, מרוויחים בזכותה סכומי כסף שערורייתיים. הם גידלו צ'ינצ'ילות. הם טיפחו תוכונים גלוניים. הם הרוויחו עשרת אלפים דולר בשנה, כמעט בלי לעבוד. קרוב לוודאי הסיבה שהמשיך לעבוד אצל אבי, אף שמעולם לא היתה לו עבודה קבועה אחרת, היתה שאבי גידל שועלי כסף, ובעסקים כאלה היה משהו לא יציב ואקזוטי, איזו תקווה זוהרת, חמקמקה ולעולם לא ממומשת להתעשרות. הוא ניקה את הדגים במרפסת שלו, ואם התחשק לו לאכול, טיגן כמה מהם מיד במחבת שכתמי שמן ישנים ומעושנים השתמרו בה. הוא אכל היישר מהמחבת. לא משנה כמה חם ובהיר היה בחוץ, תמיד דלק בביתו האור, נורה יחידה שהיתה תלויה מהתקרה. שכבות הלכלוך והגרוטאות הרבות שהצטברו בביתו זו על גבי זו בלעו את האור. בדרכנו הביתה, אואן ואני ניסינו לעתים לנקוב בשמות החפצים בביתו, או רק במטבח שלו. "שני טוסטרים, אחד עם דלתות ואחד שמניחים בו את הלחם." "מושב של מכונית." "מזרן מגולגל. אקורדיון." אך לא הצלחנו להיזכר אפילו במחצית. את החפצים שזכרנו היה אפשר להוציא מהבית מבלי שיורגש חסרונם; היו אלה רק מעט פריטים שנחו גלויים וניתנים לזיהוי מעל גאות אדירה של חורבות, תוהו ובוהו רקוב, אפל ועשיר של שטיחים, לינוליאום, חלקי רהיטים, רכיבים פנימיים של מכונות, מסמרים, חוטי תיל, כלי עבודה, מכשירים שונים. זה הבית שבו חיו הוריו של דוד בני משך כל חייהם המשותפים. (אני זוכרת אותם רק במעומעם, זקנים וכבדי גוף ועיוורים למחצה, יושבים במרפסת באור השמש, לובשים שכבות רבות וכהות של בגדים מתפוררים.) כך שחלק מהמצבור היה תוצר של חמישים שנות חיי משפחה לערך. אך הוא גם היה מורכב מחפצים שהשליכו אחרים, חפצים שדוד בני היה מבקש ומביא הביתה, או אפילו סוחב מהמזבלה של ג'וּבּילי. הוא קיווה לשפץ אותם, לתקנם ולמכור אותם, הוא אמר. אילו חי בעיר, היה מנהל חנות גרוטאות גדולה; מבלה את כל חייו בין ערמות רהיטים מטונפים וכלים שחוקים משימוש וצלחות סדוקות ותצלומים מוכתמים של קרוביהם של אחרים. הוא הוקיר פסולת כשלעצמה, ורק שיקר לעצמו וכן לאחרים, שבכוונתו להפיק ממנה תועלת מעשית. אך מה שאהבתי יותר מכול בביתו, ומעולם לא מאסתי בו, היה העיתונים שנערמו במרפסת. הוא לא קנה את ההראלד אדוונס של ג'ובילי או את עיתון העיר שהגיע לתיבת הדואר שלנו באיחור של יום. הוא לא היה מנוי על הפאמילי הראלד או על הסטרדיי איבנינג פוסט. העיתון שלו הגיע פעם בשבוע והיה מודפס באיכות גרועה על נייר גס עם כותרות בגובה שמונה סנטימטרים. זה היה מקור המידע היחיד שלו אשר לעולם החיצון, משום שרק לעתים נדירות היה ברשותו רדיו תקין. עולם זה היה שונה בתכלית השינוי מהעולם שעל אודותיו קראו הורי בעיתון, או שמעו עליו בחדשות היומיות. לכותרות לא היה כל קשר למלחמה שהחלה באותו זמן או לבחירות או לגלי החום או לתאונות, אלא כך היו:

אב האכיל חזירים בבנותיו התאומות אישה ילדה קוף אנושי נזירים מטורפים אנסו בתולה על צלב שלחה את פלג גופו העליון של בעלה בדואר

הייתי יושבת וקוראת על שפת המרפסת הרעועה, כפות רגלי מתחככות בשיח הציפורן הצפוף, שמן הסתם שתלה אמו של דוד בני. לבסוף היה דוד בני אומר, "את יכולה לקחת את העיתונים הביתה אם את רוצה. גמרתי לקרוא אותם."

מוטב לי שלא, ידעתי. קראתי מהר יותר ויותר, כל שיכולתי לקלוט, אחר כך יצאתי מתנודדת אל השמש, אל השביל המוביל אל ביתנו, מעבר לשדות. הייתי מדושנת וסחרחרה מגילויים שונים של רוע, מרבגוניותו ומכושר המצאתו הבלתי נדלה ומעליצותו המזוויעה. אך ככל שקרבתי הביתה, הלך רושם זה ודעך. מדוע למראה הקיר האחורי הפשוט של ביתנו, הלבנים החיוורות השבורות, משטח הבטון מחוץ לדלת המטבח, גיגיות הכביסה התלויות על מסמרים, המשאבה, שיח הלילך עם העלים המנוקדים חום, התגנב ללבי ספק שאישה באמת שלחה את פלג גופו העליון של בעלה בדואר לחברתו שבקרוליינה הדרומית, עטוף בנייר אריזה של חג המולד? ביתנו ניצב בקצה דרך המישור שהשתרעה מערבה מהחנות של בּאקל שעל גבול העיירה. חנות העץ הרעועה הזאת, שהיתה כה צרה מחזית ועד עורף עד שנראתה כמו קופסת קרטון העומדת על צדה, מחופה כלאחר יד ביריעות מתכת ושלטי פרסומת צבעוניים לקמח, תה, קוואקר, משקאות קלים, סיגריות, תמיד סימנה עבורי את סופה של העיירה. מדרכות, פנסי רחוב, שדרות עצים נותני צל, עגלותיהם של החלבן ושל מוכר הקרח, אגני מים לציפורים, משוכות פרחים, מרפסות עם כיסאות נצרים שם היו יושבות הגברות ומתבוננות ברחוב — כל הפרטים המתורבתים והנחשקים הללו הגיעו לקצם, ופסענו (אואן ואני בדרכנו מבית הספר, אמי ואני בדרכנו מקניות ביום שבת אחר הצהריים) בנפתוליה של דרך המישור הרחבה שאין בה צל, מהחנות של באקל ועד ביתנו, בין שדות סתורי עשבים וצהובים מפרחי שן הארי, חרדל הבר או שבט־זהב, תלוי בעונה. הבתים כאן היו מרוחקים יותר זה מזה, וככלל נראו מוזנחים יותר, דלים ומשונים יותר משהיו הבתים בעיירה; כאן יכולת לראות קיר שחציו צבוע אחרי שננטשה המטלה באִבּה, והסולם נותר על מקומו; צלקות של מרפסות שנקרעו ממקומן ונותרו ללא כיסוי, ודלת קדמית ללא מדרגות הממוקמת כמטר מעל לפני הקרקע; על החלונות היו פרושים לעתים עיתונים מצהיבים במקום תריסים. דרך המישור לא היתה חלק מהעיירה אך גם לא חלק מהכפר. עיקול הנהר וביצת גרינוק ניתקו אותה מהמחוז שאליו השתייכה להלכה. לאורך הדרך לא היו חוות של ממש. היו המשקים של דוד בני ושל משפחת פּוֹטֶר, חמישה־עשר ועשרים אקרים בהתאמה, כשהמשק של דוד בני משתרע עד קצה היער. הבנים של פּוֹטֶר גידלו כבשים. לנו היו תשעה אקרים וגידלנו שועלים. לרוב האנשים היו אקר או שניים ומעט חיות משק, בדרך כלל פרה ותרנגולות ולעתים משהו חריג מאלה שלא מוצאים בחווה רגילה. הבנים של פוטר גידלו משפחת עזים, והיו משחררים אותן לרעות לאורך הדרך. לסנדי סטיבנסון, רווק, היה חמור אפור קטן כמו באיור לסיפור תנכי, שהיה רועה בפינתו הטרשית של שדה. העסק של אבי לא היה יוצא דופן כאן. מיטש פְּלים והבנים של פוטר היו מבריחי המשקאות על דרך המישור. הסגנונות שלהם היו שונים. הבנים של פוטר היו עליזים אף שבעלי מזג אלים בהיותם שיכורים. הם היו אוספים את אואן ואותי בדרך מבית הספר הביתה בטנדר שלהם; ישבנו מאחור והיטלטלנו מצד לצד משום שהם נהגו מהר מאוד ועלו על מהמורות רבות בדרך; אמי היתה מוכרחה לנשום עמוק כששמעה על כך. מיטש פלים גר בבית שבו עיתונים כיסו על החלונות; הוא עצמו לא שתה, גופו היה מעוות משיגרון, והוא לא החליף מילה עם איש; בכל שעה ושעה של היום יצאה אשתו לבדוק את תיבת הדואר, יחפה בחלוק בית בלוי מקושט באִמרה. ביתם כולו נראה כמו התגלמותם של רוע ומסתורין למכביר, עד שלא העזתי להביט לשם ישירות והייתי חולפת על פניו מביטה בנוקשות נכחי, מרסנת את הדחף לרוץ. על הדרך התגוררו גם שני רפי שכל. האחד היה פרנקי הול; הוא חי עם אחיו לואי הול, שניהל עסק לתיקון שעוני יד וקיר בחנות עץ דהויה בעלת חזית מדומה ששכנה בסמוך לחנות של באקל. הוא היה שמן וחיוור כמו משהו שגולף מסבון "אייבורי". הוא היה יושב בשמש ליד חלון הראווה המלוכלך שחתולים ישנו בתוכו. השנייה היתה איירין פּוֹלוֹקס, והיא לא היתה עדינה ומטומטמת כמו פרנק; היא היתה רודפת אחרי ילדים על הדרך ונתלית על שער ביתה, מצווחת ומנפנפת בידיה כמו תרנגול שיכור. כך שגם על פני ביתה היה מסוכן לחלוף, והיה חרוז שכולם הכירו:

איירין, אם לא תפסיקי לרדוף אחרַי כבר אני אתלה אותך מהציצים שלך על עץ תפוחי בר

דיקלמתי את זה כשהייתי חולפת על פני ביתה עם אמא שלי, אך הייתי חכמה מספיק להחליף ציצים בעקבים. מאין הגיע החרוז הזה? אפילו דוד בני דיקלם אותו. שערה של איירין היה לבן, לא מזִקנה אלא משום שכך נולדה, וגם עורה היה לבן כפלומת אווז.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה