תתקדמו

פוסט אורחת: הבלוגרית שרון קפלן, "נעלולה", קראה את התחקיר על אתר האוכל בייגלה ב"ישראל היום" והתקוממה על האור השלילי שבה מוצגים בלוגרים ישראלים. האם העיתונות הממוסדת ויחסי הציבור פשוט נשארו מאחור?

28/11/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» בלוגרים הם אסופה של אינדיבידואלים. קפלן

לפני שבועיים התפרסם ב"ישראל היום" תחקיר על אתר האוכל "בייגלה". הכותרות הדרמטיות נעו בין "לא מעורר תיאבון" לבין "לא בהמלצת השף", וכותרת המשנה: "הבלוג בייגלה מושך רבבות חובבי אוכל, אבל בעלי מסעדות מספרים על התנהלות בעייתית, בלשון המעטה". הכתבה אכן מאירה את מפעילי "בייגלה" באור שלילי, ומציגה אותם כסמן הימני להתנהגות בלוגרים ברחבי הארץ. השף בועז צאירי, למשל, צוטט באומרו "כל אחד כותב את דעתו... מספר הבלוגרים כיום מטורף". הדברים האלה הם המשך למאמר שפרסם בשעתו השף אלון גונן בנושא בלוגרים, ובו האמירה "הם אותם אנשים שכותבים ומעלים את דעתם הרדודה לבלוגים השונים, וחושבים שעל פיהם יישק דבר". חשוב להדגיש כי "בייגלה" של היום לא מגדירים את עצמם כבלוג, אלא כאתר או כקהילה. מבחינתי, השאלה מדוע להתעקש להגדיר אותם כבלוג ולהאיר באור שלילי אינספור בלוגרים הרבה פחות כוחניים (לכאורה) ומאוד מקצועיים, נשארת פתוחה.

אין בי חיבה מיוחדת ל"בייגלה". אני כותבת בלוג אופנה, לא אוכל. מימיי לא גלשתי באתרם. איני חברה בדף האוהדים שלהם. אין לי קשר אישי עם בני הזוג שמפעילים אותו. אני רוצה להניח שהתחקיר שנעשה בעניין "בייגלה" היה רציני ומעמיק. אבל כואב לי שעולה מן הכתבה כי בלוגרים הם אנשים נטולי התמחות מיוחדת בתחום שעליו הם כותבים, שנעים מדי ערב מארוע לארוע, זוכים למיטב הפינוקים ואז חוזרים הביתה וכותבים על זה. Lifestyles of the rich and famous ממש. כמי שמגיעה מבפנים, אשמח לתת את הפרספקטיבה שלי - השונה לחלוטין.

כוח הכפייה של הארועים

מי שחושב שארועים הם משאת נפשו של בלוגר, ובכן – כנראה לא טועה. אם יש לך בלוג ואתה ברשימה הנכונה, הוזמנת לארוע הנכון בידי משרד יחסי הציבור הנכון, זה אומר שהמשרדים מכירים אותך, מעריכים אותך, חושבים שהסיקור שלך שווה משהו.

אבל במציאות, אף אחד לא משקיע מאמץ מינימלי בהתאמת בלוגרים לארוע או למוצר הספציפי. בלוגרים בארועים הם מעין עלה תאנה, כסת"ח שנועד לתת את התחושה שמשרד יחסי הציבור צעד למאה ה-21 ועכשיו גם הוא "שולט באינטרנט", כשבפועל, בלוגים לא נמצאים בחומרי הקריאה השוטפים של אותם תקציבאים ויחצ"נים במקרה הטוב שמעו על הבלוגרים מכלי שני.

חוסר ההיכרות וההבנה ממשיך גם ביחס שבלוגרים מקבלים בארועים: הם לרוב משלמים מכיסם את הוצאות ההגעה והחנייה לארוע, אם יש הקצאת מקומות ישיבה בארוע הם כמעט תמיד יושבו מאחור, הם חשופים ללחץ לכתוב על הארוע עצמו בטלפון ובמייל וכמעט תמיד עומדת בפניהם הסנקציה "לא כתבת, לא הוזמנת". הכל כדי לפרוט על המיתר הצמא-להכרה של הבלוגר. בלוגרים, כבר הבינו היחצ"נים, הם לא רק בלתי מאוגדים אלא גם אסופה של אינדיבידואלים שמתחרים ביניהם. היחצ"נים אולי מטפחים את התחרות הזו, אבל מתקשים להסביר מה הקריטריונים שלהם להתאמת בלוגרים לארועים, כי ככה זה כשלא מכירים.

מצפצפים עלינו

בשעה שעיתונאי נמדד בכוח היחסי של כלי התקשורת ששלח אותו, בלוגר נמדד לבד. אף אחד לא שואל את עצמו כמה קוראים יש לטור ספציפי בתוך עיתון כלשהו, זה לא רלוונטי. אצל בלוגרים שואלים גם שואלים, והיחס בהתאם. "אני לא אזמין את אותו בלוגר לארוע של מותג X ולארוע של מותג Y", אמרה לי פעם יחצ"נית כטוב ליבה בלמברוסקו. "הם יתחילו לזלזל ויחשבו שאני עובדת איתם קבוע". "כמה כבר קוראים יש לבלוגים?", תהה באזניי יחצ"ן אחר. "אני מזמין אותם ואז יכול להראות ללקוח ש'כתבו עליו', והוא לא ישאל אותי על מה אני לוקח כסף". כל זה, כמובן, בצד טרמינולוגיה צבועה ומגוחכת כיצד בלוגרים הם "עיתונאי העתיד" והמשרדים "משקיעים בלהכיר אותם".

אבל גרועים מכל הם העורכים וכלי התקשורת השונים. מעצם טיבם כאנשים כותבים, בלוגרים מקבלים הצעות לכתוב עבור כלי תקשורת ולחלקם גם נענים. אבל זה לא מעלה אותם מהמדרגה של היותם עיתונאים סוג ב', להפך. והנה כמה דוגמאות:

בלוגרים עובדים בחינם או בשכר מגוחך: רק בישראל בלוגרים בכירים, כלומר כאלה שמייצרים טראפיק שאתר בינוני היה מתקנא בהם, מתבקשים לכתוב בחינם למען כלי תקשורת שונים. הבלוגר מתבקש לקחת את המוניטין שצבר בעבודה קשה ובאספקת תוכן חינם בבלוג שלו ופשוט לתת אותם לאותו כלי תקשורת. אם המילים "עסקת נפל" עוברות לכם בראש, אתם צודקים. זה נכון גם כשמחליפים את המילה "חינם" בסכום דו ספרתי עבור טור של כמה מאות מילים.

בלוגרים מתבקשים לספק שירותי מדיה חברתית בחינם: בניגוד לרוב העיתונאים, שכוחם היחסי במדיה החברתית לא עצום, רובם אלמוניים ופרופיל הפייסבוק שלהם פרטי למדי, למרבית הבלוגרים יש פרופילי פייסבוק פעילים מאוד וקהל גולשים נאמן שנהנה מהמגע הישיר והבלתי אמצעי איתם. אם לכתוב בחינם או בשכר מעליב לא מספיק, העורכים של אותם כלי תקשורת עוד מבקשים מהבלוגרים "להפיץ" את הכתבה שלהם. הס מלהזכיר תגמול נפרד תמורת אותה הפצה. שירותי מדיה חברתית שווים כסף, אבל לדעת העורכים הבלוגר הרי נרגש מעצם זה שכלי תקשורת הסכים לתת לו במה ולכן אמור לקדם את אותו גוף מסחרי על חשבונו.

בלוגרים נתקעים בנישה: גם אם יש לך דוקטורט באסטרופיזיקה אבל הבלוג שלך עוסק בריהוט הבית, לעולם לא תזכי לכתוב על דברים שחורגים מכסאות ושטיחים. זה כל מה שאת שווה עבורם.

שווה להיות בלוגר?

אני בלוגרית כבר מעל שנתיים וחצי. בשנים האלה ראיתי את השוק משתנה, בלוגים רבים צמחו ואחרים נסגרו והיחס כלפי בלוגרים נע לכיוון פחות חיובי. יש בלוגרים, כמו אלה שמתוארים ב"ישראל היום", שפשוט לוקחים בכוח כדי לשפות את עצמם על הכתיבה והיחס שהם מקבלים. אחרים, כמוני בשנה החולפת, מסתגרים בתוך עצמם וממעטים לצאת ולהתחכך. כל בלוגר והבחירה שלו, אבל כולנו נשארים בלוגרים. לא מכיוון שהצורך לכתוב או לתעד את עצמנו חזק כל כך, כמו מכיוון שאנחנו נהנים ממה שאנחנו כותבים עליו ובמידה מסוימת – הבלוג הופך לחלק מהחיים וקשה לנו לדמיין את עצמנו בלעדיו. למרות הביקורת, למרות הקושי, למרות הקוראים שלפעמים ממש מציפים אותנו בשאלות ובבקשות.

בעולם, בלוגרים מתוגמלים בידי הטובות שבחברות. בתחום האופנה, למשל, מדובר בשטחי פרסום שרוכשות שאנל וגוצ'י בבלוגים מסוימים ומעודדות את מפיציהן לעמוד בקשר עם בלוגרים. רק בישראל האולטרה-קפיטליסטית חברות מסחריות גדולות מפחדות לשים באנר קטן בבלוג ולתת לבלוגר עוד כמה גרושים כדי להתגלגל.

>> שרון קפלן היא בעלת בלוג האופנה נעלולה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה