סגורה באמהות

המרצה והסופרת דריה מעוז כתבה ספר על אמהות כחוויה דיסטופית אפלה, ובו בית יולדות בחסות המדינה הכולא אמהות כדי לחנכן להפוך לאמהות מושלמות

27/11/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» צילום: אריק סולטן

חוויה מאתגרת מביא הספר החדש של דריה מעוז "בית היולדות" ("כתר") לקוראת שהיא אם בישראל. האמהות כבית כלא שבו אישיותך נמחקת, והמדינה והממסד הרפואי מנווטות כמריונטה את האמהות לפעול לפי משנתם. תככים בין אמהות תחרותיות, גברים אטומים, נושאים שאמהות מודעות מכירות ומדברות עליהם ברשת כבר כמה שנים, וגם השדה הספרותי מתמלא בספרים שמתמודדים עם הסדק באוטופיית האמהות. אבל הספר הזה הוא רומן עלילתי, בניגוד לספרים אחרים שנכתבים כחוויתים בגוף ראשון, או ספרי הדרכה, וחוקר נושאים חברתיים כמו תפיסות הורות חדשות, פנטזיית ההורה המושלם, והשריטה הישראלית הנפשית בנושא ילודה. הנה ראיון אימייל.

ראשית, אפתח בשאלה פרובוקטיבית: האם האמהות היא כלא?

האימהות אינה כלא, בוודאי.

באיזה שלב כתבת את הספר? אחרי ילד ראשון? מתי התחלת, כלומר כמה זמן אחרי הלידה? איך נולד הרעיון לכתוב אותו?

את הספר "בית היולדות" התחלתי לכתוב אחרי לידת בני הבכור, איל (כיום בן ארבע פלוס). הרעיון לספר נולד כבר במחלקת היולדות בשערי צדק, שם שהיתי כשבוע (במקום יומיים, מאחר שלתינוק היתה צהבת ילודים). חווית האימהות הראשונה ביחד עם החוויה של שהות בת שבוע בתוך בית החולים היתה מאוד ראשונית ועוצמתית עבורי. זו הפעם הראשונה שהייתי 'סגורה' בתוך מבנה, ללא יציאה ממנו לתקופה כה ארוכה. היה לי מוזר לשהות במוסד סגור עם הוראות מאוד ברורות שהושמעו תכופות ברמקול שהיה מוצב בחדרים – מתי להניק, באיזה שעות להתעורר, מתי ללכת לאכול, מה ללבוש וכו'. כבן אדם מאוד אינדיבידואליסט ושואף לחופש, שמתרחק בדרך כלל ממסגרות, החוויה הזו היתה מאוד שונה עבורי. כבר אז כתבתי את המלים הראשונות שעלו לי בראש בפנקס קטן שהבאתי אתי לבית החולים, שיצרו את הבסיס לחוויה הדיסטופית שהרומן מתאר.

איך את מצליחה לשלב אמהות וכתיבה, מתי את כותבת?

את הרומן כתבתי בשעות שהתינוק ישן, או שאמי השגיחה עליו, ולעתים גם בלילה. דווקא אחרי שאיל נולד - נעשיתי יותר יצירתית וכתבתי תוך שלוש שנים שני ספרים - את 'זוגיות: מדריך למשתמש' ואת הרומן הנוכחי. לפני עשרה חודשים נולד בני השני - אוריין, והשהיתי קצת את הכתיבה כדי להתמסר לתינוק בחודשים הראשונים של חייו. לאחרונה חזרתי לעבודה (אני מרצה וראש חוג במרכז ללימודים אקדמים באור יהודה) והתחלתי גם תחקיר לקראת הספר הבא שלי. שמתי לב שכשיש לי הרבה זמן פנוי - אני מורחת אותו, וכשהוא קצוב - אני משתדלת להספיק כמה שיותר..

האם אמהות אחרות הן מעגל כוח או מקור לתחרות והשוואות ורגשות שאת לא מספיק טובה?

שיחות 'אמיתיות' עם אימהות אחרות נותנות פרופורציות ומעניקות תמיכה. זה בתנאי שהן מספיק פתוחות לספר לי הכל. מי שמספרת לי שהכל אצלה 'מושלם' ודאי שמעוררת קנאה, אבל גם ספק רב. בכלל, אני מעדיפה חברות כנה ופתוחה על קשקושים ריקים מתוכן או צבועים.

האם חשת לפעמים שהמניפסט הרעיוני מפריע לסיפור? כתבת את הספר מתוך רצון לדון באמהות וביחס החברה הישראלית לילודה ואמהות, וניכר שרצית לבקר אותן, איך זה השתלב לך עם היכולת הסיפורית?

לא באתי לכתיבת הספר עם אג'נדה חברתית ברורה. כתבתי את הדברים שעיבדתי בתוכי - מתוך ניסיון אישי ומתוך ראיונות ושיחות עם אמהות אחרות, כמו גם מקריאה של טקסטים פסיכולוגיים וסוציולוגיים על אימהות. הסיפור זרם מאליו, כמו שתמיד קורה לי ברומנים שאני כותבת.

במשך כמה זמן כתבת אותו? האם הראית לאנשים נוספים? מה היו תגובותיהם?

כתבתי את הספר במשך חצי השנה שאחרי לידת בני הבכור, איל. אחרי שהתקבל להוצאת 'כתר' - כתבתי חלקים שלמים מחדש (כשליש מהספר) בהשראת השיחות שהיו לי עם דרור משעני, העורך המצוין של הספר. למשל, במקור הארגון שעמד מאחורי המוסד 'בית היולדות' היה ארגון יהודי-אמריקני הזוי, והיה זה דווקא דרור שהציע שזו תהיה המדינה בכבודה ובעצמה, וחשבתי על זה זמן מה עד שקיבלתי את הצעתו. זה הופך את הספר להרבה יותר פרובוקטיבי ומעורר סערה.
לפני שיצא - הראיתי את הספר למעגל קרוב ומצומצם של חברים ובני משפחה - והתגובות היו שהוא מאוד מקורי, מעניין ומעורר מחשבה. אמי, שהיא דוקטור לספרות, הפנתה אותי לכמה ספרים דיסטופיים אחרים והעניקה לי כמה רעיונות ששולבו בספר, אחותי, שהיא פרופ' לפסיכולוגיה חברתית, נתנה לי את המחמאה הגדולה מכולן. היא אמרה שזה מסוג הספרים שאתה קורא ואומר לעצמך 'כזה ספר הייתי רוצה לכתוב'. גם היא נתנה לי רעיונות טובים ששולבו בספר. חברות טובות שקראו את הספר לפני שיצא או אחריו אמרו לי שהספר הסעיר אותן ושהן מאוד התחברו אליו, וזו גם התגובה שקיבלתי מקוראות שאינני מכירה - במייל או בטלפון. התגובה הכי מוזרה שקיבלתי היתה מבחורה שאינני מכירה שהתקשרה אלי נסערת ואמרה שהתחילה לקרוא את הספר בחנות, ומרוב שהוא טוב ועוצמתי ומדויק  - היא אינה מסוגלת להמשיך לקרוא אותו.

מתי את מרגישה אמא מספיק טובה?

כשהילדים שלי מחייכים או צוחקים, כשאיל אומר לי שהוא אוהב אותי, או שאני חמודה, כשהם מתרכבלים עלי ומתמסרים לליטופים, כשאני מרגישה שאני רגישה לצרכים שלהם ונענית להם, כשאנחנו עושים משהו כיפי שכולנו נהנים ממנו (בעיקר אנחנו אוהבים ללכת לים או ליער שליד הבית).

צילום: אריק סולטן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה