אקדח על שולחן המטבח

אלמנש נורתה שמונה פעמים בידי בעלה שחזר הביתה ממשמרת כמאבטח. ביום המאבק באלימות נגד נשים, בילי מוסקונה לרמן קוראת לנו לצאת מהאדישות

24/11/2011
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • RSS
» להסתכל לתוך העיניים של הנשים סביבנו. אלמנש

זה היה לפני שנים. אני זוכרת את הרגע ואת כל המחשבות שהתרוצצו בלי סדר והתנגשו אחת בשנייה כמו ציפורים מבוהלות שאיבדו כיוון. הייתי נערה צעירה עם בסיס ידע שבו צוידתי שיש סדר בעולם, שהמבוגרים מבינים מה הם עושים, שיש סולידריות בין בני אדם, שיש רע וטוב. בקיצור, שיש אלוהים.

ממול גרה שכנה, מדי פעם היינו מחליפות מילים. היא נראתה לי אישה בסדר גמור. עובדת, מגדלת ילדים, בעלה עבד בגינה, שתלו פרחים, רחצו את המכונית. הרדיו בקע מחלון המטבח והכל נראה נורמלי. רק מדי פעם בקעו מהבית צרחות איומות. איומות. הם עשו משהו לילד. או אחד לשנייה, אין לי מושג מה. זה היה באמת לפני הרבה הרבה שנים. אני הייתי קטנה, אולי בכיתה ח'. הם היו מבוגרים, וכשיצאו מהבית תמיד היתה שם חזית של משפחה בסדר גמור.

חשבתי מה לעשות. אני לא זוכרת למה לא דיברתי על זה בבית, אולי לא היה עם מי. כולם היו טרופים בתוך החיים, הפרנסה, המרוץ. ואיתנו הילדים אף אחד דיבר מי יודע מה. בדרך כלל אמרו לנו מה לעשות. אני זוכרת שהצרחות היו בשעות קבועות, בצהרים, כשהייתי לבד בבית והכנתי שעורים. ואחרי הצרחות, אני זוכרת, המחשבות שלי התחילו להבהל ולהתרוצץ ולהזיע. והתנגשו במילים של הגיל ההוא: להלשין, להגיד עליהם, לספר שאני מרגישה בגוף שמשהו נורא קורה שם. אבל אולי אני ממציאה? ואם הם ההורים שלו אז הם לא יודעים שזה אסור, ומי אני בכלל שאתערב? לא צילצלתי לאף אחד. עברנו דירה. הצרחות התפוגגו בתוך הזמן שעבר.

הטרגדיות הכי גדולות, אמר פעם עמוס עוז, מתרחשות בין הסלון למטבח. אחד מכל שלושה גברים ישראלים צורך זנות. ילד אחד מתוך שלושהבמדינת ישראל, נשאר רעב בכל ערב. יש נשים שקונות אוכל לתינוק שלהן במהלך הסיבוב הלילי שהן עושות ליד הבורסה ברמת גן, פגשתי אותן.

>> סמדר סלומון על אלימות נפשית, כלכלית ומינית
>> גל חן על המצב העגום של נשות סקנדינביה

הנשק שחזר הביתה ירה ב-23 נשים

כסף הוא האלוהים החדש. מי שיש לו כסף מוגן, מי שאין לו מופקר. ויש סדר שנקבע מלמעלה. למי שיש מותר להתעמר בחלש ממנו. המדינה היא המעסיקה הכי מפלה והכי מפריטה והכי מפקירה עובדים לקבלנים. החלשים נמצאים סביבנו: אתיופים, מזרחים, רוסים, ערבים, נשים. נשים חד משמעית מרויחות פחות כסף מגברים. ולמי שיש פחות כסף, יש פחות כוח. ומי שיש לו פחות כוח  - חוטף. חשוף יותר לרוח. והרוח בימים האלה קשה ורעה. בגלל זה הרי יצאנו בקיץ לרחובות.

לפני כמה ימים זומנתי לדבר בסרט וידאו קצר תחת הכותרת "אקדח על שולחן המטבח" שמיועד להקרנה ביום האלימות נגד נשים. שם פגשתי אשה אתיופית צעירה בשם אלמנש שחטפה שמונה כדורי אקדח מבעלה, כשחזר הביתה מחברת האבטחה בה עבד. הוא נכנס, היא היתה בבית עם הילדה, היה מה שהיה והוא כיוון אקדח וירה שמונה כדורים על אשתו במטבח. היא ניצלה ונשארה לספר את הסיפור. להבטיח שלאחרות לא יקרה. עמדה מול מצלמה, כולה מכווצת, ורק לעיתים רחוקות מחייכת חיוך ביישני שפוקע כמו אותם ניצני יסמין בכוסות תה רותחים.

הפרויקט קיבל את השם הקולנועי "אקדח על שולחן המטבח", והוא מכוון לעיניין שנוגע לחיי כולנו. שלושה אחוזים מכלל האוכלוסיה מועסקים בחברות אבטחה  - זה אומר שבמדינת ישראל  חיים קרוב למאה אלף מאבטחים ושומרים שמחזיקים בידם 130,000 כלי נשק. הנשקים שחוזרים הביתה מהעבודה ירו כבר ב23 נשים בשעות שאחרי העבודה, במרחב הביתי.

בראש הפעילות של "האקדח על שולחן המטבח" עומדות רלה מזלי שערכה את המחקר על תעשיית האבטחה בישראל, ועו"ד סמדר בן נתן. הן מובילות קמפיין רחב של ארגוני נשים וארגוני זכויות אדם שיעלה לאויר, זאת השנה השנייה, ביום הבינלאומי למאבק נגד אלימות נשים. בקמפיין הן קוראות ליישם את "חוק כלי הירי" הקובע שכלי נשק יוגבלו לאיזור בו מועסק השומר. כך לא יגיעו כלי הנשק הביתה, לחדר השינה, לחדר הילדים, למטבח.

ואנחנו, נשים וגברים שחיים בדירות צמודות אחד לשני מצווים להפסיק לחיות בניכור שמקבל לגיטימציה של אי פלישה לפרטיות. בימים בהם לאנשים אין מה לאכול, מערכת העצבים מגורה וטעונה, עבודה היא מצרך קשה להשגה מעל גיל ארבעים, המדינה מפריטה את כולנו ואין, פשוט אין עם מי לדבר - בימים האלה אנחנו צריכים להיות זהירים, מקשיבים, מתעניינים, מסתכלים לתוך העיניים של נשים שנמצאות סביבנו. לשאול כשצריך אם הכל בסדר. ואם לא, אז אולי אפשר לעזור.





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה