אמונה הורסת

בובי התאבד בגיל 20 לאחר שלא הצליח להתמודד עם ההומוסקסואליות שלו. "תפילה לבובי" הוא ספר על התפכחות ועל אומץ לשנות את אורח חיינו מן היסוד

22/11/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» תפילה לבובי". מסמך חשוב לאין ערוך"

מרי גריפית', נוצריה אדוקה, גידלה ארבעה ילדים בעיירה אמריקאית ממוצעת בבית מלא צלבים ובחינוך עמוס פסוקים מהברית החדשה. האמונה שלה הייתה נשארת חלקה ונטולת ספקות, אלמלא היה בנה הקטן, בובי, שם קץ לחייו בדרך אלימה במיוחד, בקפיצה מגשר אל כביש סואן, כדי להידרס על ידי משאית סמיטריילר. בובי התאבד משום שהיה הומו. האמונה שהנחילה לו אמו לא התיישבה עם תחושותיו ומאווייו. הוא נע בין תיעוב עצמי לבין רצון למרוד ולאחריו עוד קצת תיעוב עצמי, עד שבגיל 20 החליט שהספיק לו.

ב"תפילה לבובי" לוקח העיתונאי לירוי ארונס שני סיפורים ומספר אותם במקביל. האחד הוא סיפורו העצוב והמסוכסך של בובי, המסופר מתוך יומניו, עדויות של חברים, מורים ובני משפחה. השני הוא סיפורה של מרי גריפית' והתמודדותה עם הטרגדיה. מרי לא מצליחה ליישב את מה שארע לבובי עם אמונתה, שכן הכנסייה וכתבי הקודש חינכו אותה שאלוהים עוזר לרפא את מי ש"סובל" מהומוסקסואליות, ובובי בבירור נאבק וסבל וניסה, כך שלא הגיוני כלל שאלוהים לקח אותו לפני שנתן לו הזדמנות להחלים. ומה קורה לבובי עכשיו? האם הוא בגיהנום פשוט מפני שלא "נרפא"? האם זה אומר שהיא לא תתאחד איתו לאחר מותה? כל השאלות הללו גורמות למרי להתחיל לפקפק בכל מה שהאמינה בו ולצאת למסע חיפושים.

מרי מגלה שיש עוד סוג של כנסיה. היא מגלה כנסיה שמקבלת הומואים ולסביות. היא מגלה שיש עוד פרשנויות לכתבי הקודש, ושמה שקיבלה כאמת מוחלטת הייתה למעשה רק דרך אחת לראות את הדברים. היא מבינה לאט לאט שהאמונה העיוורת שלה והדחיקה שלה בבובי להשתנות היא זו שגרמה לו להתאבד. היא גם מבינה שבובי לא בחר להיות הומו, הוא נולד כך, ולא היה יכול להשתנות גם לו היה מנסה בכל כוחו.

מדובר ב-1983, מגיפת האיידס בשיאה, עבור הארווי מילק העניינים לא הסתיימו טוב, ומרי מחליטה שעליה להעביר את המסר הלאה ולמנוע מקרים נוספים של נערים ונערות שיגיעו למצב האיום שבו היה בובי מאז שגילה את מיניותו ועד שהגיע למסקנה שמוטב לו למות. היא פוגשת אנשים שעוזרים לה, מתראיינת בשפע אמצעי תקשורת, נוסעת ברחבי ארה"ב ומספרת לכולם את סיפורו של בובי גם כדי לכפר וגם כדי לשנות את המצב הקיים.

כמו מאמר עיתונאי

"תפילה לבובי" הוא מסמך חשוב מאוד. הוא אינו פשוט לקריאה: מדובר בספר שכתוב כמו מאמר עיתונאי כשגם בתיאורים קשים במיוחד דבק ארונס בכתיבה דיווחית קרה (אולי משום שזה מה שהיה ארונס, שנפטר ב-2004. עיתונאי. זהו ספרו היחיד), כך למשל בקטע הזה, המתייחס לייסוריה של מרי גריפית': "שלוש עובדות בלתי נתפסות ייסרו אותה: (1) המחשבה על כך שלעולם לא תראה את בובי; (2) העובדה שאלוהים לא ריפא את בובי, ובמקום זאת הרשה לו למות" וכן הלאה. כמו כן, התרגום וההגהה אינם מוקפדים.

הספר לא פשוט לקריאה גם מפני שהיהדות האורתודוקסית כפי שהיא קיימת בארץ רחוקה כל כך מלקבל את הקהילה הלהט"בית כקהילה או כפרטים, גם לעומת הקהילה הנוצרית של שנות ה-80 של המאה הקודמת בארה"ב. לא זו בלבד, גם נדמה שהמדינה כולה שוקעת בהלך רוח אנטי-סובלני מובהק, בימים בהם מספיק שתהיי אישה כדי שיורידו את תמונתך או לא יסכימו שתשמיעי את קולך, אז איפה אנחנו ואיפה חינוך לסובלנות כלפי הקהילה הלהט"בית כבר בתיכון?

ובכל זאת, סיפורו של בובי גריפית', ובעיקר סיפורה של מרי גריפית', חשובים לאין-ערוך, משום שכל מי שמצוי במצבו של בובי גריפית' צריך לדעת שהוא אינו לבד ושיש מקומות בהם הוא אינו נחשב מוקצה או חולה, למעשה הוא בסדר גמור, זו החברה שבה הוא נמצא שאינה בסדר, ואת זה אפשר לשנות. כמו כן, ההכרה של מרי גריפית' בכך שכל המוסכמות שקיבלה כמובנות מאליהן אינן כאלה יכולה רק ללמד אותנו על התפכחות, על אומץ לשנות את אורח חיינו מן היסוד ולתת השראה גם לאחרים לעשות כך, לחפש תשובות משלהם ולא ללכת כעיוורים אחר דמויות מפוקפקות שניחנו ביכולות כריזמטיות ותו לא.

תפילה לבובי / לירוי ארונס. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי, הוצאת כרמל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך