חדר המתנה

התיישבתי והרגשתי חסר מנוחה. קראתי את הכיתוב מתחת לתמונה על הקיר שממול, את הספרות על השעון, חיפשתי עיתון לדפדף או משהו להתעסק בו, עד ששמעתי קול קטן בפנים אומר לי "שב בשקט"

23/11/2011
גליה לנגלי-ג'וטר קבלו עדכונים מגליה
  • RSS
» לא זוכר מתי בפעם האחרונה ישבתי בלי לעשות כלום

"אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה", הוא מתיישב, מחווה בידו אחורנית לעבר הדלת ומסביר "לחדרי-המתנה, הכוונה".

"קודם כל, אני לא מוצא את עצמי יושב בכאלה"  נפתח מונולוג לא צפוי  "כאילו, איפה? אצל רופאים? אני כמעט אף פעם לא הולך וגם כשכן אני איכשהו מכוון להגיע בדיוק בזמן. פגישות אני תמיד קובע אצלי במשרד, בבתי קפה או במשרדים של אחרים. אם אני נאלץ להמתין אני לרוב יוצא החוצה, מתעסק בטלפון או מוציא לפטופ לעבוד על מסמך".

"פתאום שמתי לב שאין מקום אחד שאני נמצא בו בלי לעשות כמה דברים במקביל" הוא ממשיך ברצף, עוצר רק רגע ללגום מכוס המים שעל השולחן "בנהיגה זה רדיו ותמיד איזו שיחת טלפון, בעבודה טירוף כל היום, גם בבית. כשאני כבר יושב לאכול בערב יש לי שתי בנות מקסימות שרוצות בדיוק להראות לי את היצירה מהחוג והריקוד משיעור המחול האחרון, אני בכלל לא שם לב מה יש על הצלחת. אישתי עם דיווחים על היום, הטלויזיה ברקע ולרוב עוד שיחות טלפון ומיילים עד אמצע הלילה"

"וככה זה כל יום" מלטף בלי-משים את זיפי הזקן, נראה מהורהר לרגע ואז מתעורר בחזרה "ובסופי שבוע יש משפחה ואורחים, טיולים, סידורים בבית, ותיקונים. ככה זה כבר שנים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה פשוט ישבתי במקום ולא עשיתי כלום".

"היום כשהגעתי לכאן, בריצה, כרגיל, מרוב מהירות השארתי את התיק בעבודה, והסוללה בנייד כמעט נגמרת" הוא מציץ שוב במסך מתוך הרגל  "רק כשעליתי גיליתי שבעצם הקדמתי בטעות ויש לי לפחות 20 דקות לחכות. בחוץ יורד גשם ואין כאן חנויות בסביבה. מצאתי את עצמי מתלבט בכניסה, אם להישאר בחוץ או לא. בסוף הקור הכריע"

"התיישבתי וממש הרגשתי את עצמי חסר מנוחה, איך אומרים? ‘הפרעת קשב מהלכת’. קראתי את הכיתוב מתחת לתמונה על הקיר שממול, ואת הספרות על השעון, חיפשתי עיתון לדפדף או משהו להתעסק בו, עד ששמעתי קול קטן בפנים אומר לי'  שב בשקט'"

"זה מצחיק, אני חושב שזה היה הקול של המורה שלי מכיתה ד’, מה פתאום נזכרתי בו עכשיו. וחשבתי על תרגילי המודעות שדיברנו עליהם בפגישות הקודמות, שגם ככה קשה לי להתחבר לכל קטע המדיטציה הזה" מגניב מבט מחוייך "ואיך אף פעם אני לא מצליח למצוא את הזמן לעשות את זה"

להקשיב למה שהגוף מספר לי

"אז ישבתי, ניסיתי להתגבר על הקולות העמומים מהחדר ליד ועצמתי עיניים, מה אכפת לי אם אני פה לבד, והשתדלתי להקשיב, כמו שאמרת, למה שהגוף מספר לי.

מהקצוות של הבהונות שהרגישו קצת רטובות כי אולי דרכתי בשלולית ולא שמתי לב, חגורת המכנסיים סביב המותן, הזזתי את הצוואר מצד לצד, ניסיתי למצוא מקום נוח לראש"

"ואז שמעתי את הבטן אומרת לי שאני רעב, אבל לא מאוד, קצת. ניסיתי לדמיין את עצמי במקום אחר. והבנתי שאם הייתי עכשיו בפגישת צהריים התפריט היה מגיע והייתי מזמין מנה עיקרית כמו כולם, ובטח גם משהו למנה ראשונה וקפה לקינוח.

עם כל הדיבורים בטח גם לא הייתי שם לב מה היה שם בדיוק על השולחן. בעצם אני בכלל לא רעב לכל הדברים האלה כרגע. אם הייתי צריך לבחור הייתי מתחיל בכוס מים. ואולי בכלל לא מתאים לי לאכול צהריים עכשיו. וגם אם כולם היו מזמינים פסטה אולי הייתי מסתפק רק בקפה ואוכל יותר מאוחר"

הוא נושם עמוק, ונדמה שהוא מחזיר את עצמו מאותה מסעדה דמיונית אל החדר.

"אז זהו" הוא מניח את כפות ידיו על הברכיים, מזדקף ומישיר מבט "נראה לי שאני צריך יותר חדרי-המתנה בחיים שלי, מה את אומרת?"

>> הפוסט פורסם בבלוג של גליה לנגלי-ג'וטר

צילום: thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה