החברות שלי לשעבר

דורית כהן הלכה בעקבות הארץ המסתורית שאליה מתעופפות חברותיה לאחר שהן מוצאות בן זוג. הממצאים מדאיגים

21/11/2011
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» Thinkstock: האם זו תהיה הפגישה האחרונה שלנו?,צילום

אני כל כך אוהבת להיות בחברת נשים. אני אוהבת נשים. נקבות המין האנושי כאלה מגניבות בעיניי. הן מעניינות וחזקות, מתוחכמות, חצופות ובעלות תעוזה. הן יצירתיות וורסטיליות, מצחיקות ויפות. לא בכדי קרויות בשם: "המין היפה". כשאני מפנטזת על פרלמנט של נשים זה תמיד מגיע עם שולחן ארוך, קולות של צחוק, ניחוחות של בושם והומור מתוחכם על חיי אהבה עסיסיים. מפגש של אחת על אחת, לעומת זאת, מתחבר אצלי לשיחה עמוקה, אינטימית וכנה. כזו שבה אנו פושטות את עורנו, מסלקות את הבשר ומגרמות  עצמות. אה, כן. והרבה יין לשתייה. כל אחד מסוגי המפגשים, הרחב והאישי הוא דבר נפלא. כל כך נפלא שהוא עומד בפני עצמו ולא ניתן להשוות אותו לשום דבר אחר.

אבל למרבה הצער, הרבה נשים הן לא חכמות גדולות. אם הן היו חכמות הן היו יודעות להעריך ולהוקיר איכותם של מפגשים אלו. אבל הן לא. ואיך יודעים שהן לא? בשנייה שהן נכנסות למערכת יחסים הן נעלמות, מתפוגגות, נמוגות, מתאיידות באבחה אחת מהירה. כלא היו. הן נופלות שדודות לתוך רשתו של הקשר הקונבנציונלי של בינו ובינה ומתנתקות מהחברות שלהן בבת אחת. ככה זה. בסתר ליבן ובחשאיות גמורה נשים רוצות את "השורה התחתונה". בדיוק כמו אלו הבאים לדרוש את המסר: "חי או מת?". נשים דורשות את הקונקרטי, את המשהו עם זוג רגליים על הקרקע. "פגישה עם חברה? מה פתאום פגישה עם חברה? בעל. צריך פה בעל. בעל, ילדים ומשפחה".  הן לא יודעות להבין את גודלם ויופיים של מפגשים מסוג אחר. מפגשים אבסולוטיים, שלמים, שבכלל לא נשקלים בכף מאזנים מול  משהו אחר.

נשים קטנות, במה הן מתעניינות?

וזה קצת מוזר. מתברר שככל שנשים יותר מתוחכמות, מעורות, אומנותיות, עכשוויות, ככה חבויה בתוכן דמותה של מרגרט (מג), מספרה של לואיזה מיי אלקוט "נשים קטנות". בספר, כל רצונותיה, חלומותיה ומאווייה של הגיבורה הוא להכיר גבר ולהקים משפחה.  ומתברר שגם הנשים שיושבות בקצוות הקיצונים של הסקלה, אלה שפחות במיינסטרים - גותיות, היפסטריות, רוקיסטיות, אמניות שבריריות, נשים שמעודכנות בתערוכות הכי נחשבות, אלה שיודעות לדבר בהרחבה על הזרם האקספרסיוניסטי באמנות המאה העשרים; בדיוק אלה, מספר חודשים אחרי שהן נכנסות למערכת יחסים הופכות להיות סבתות זקנות. מאבדות במהירות אבסורדית כל עניין במה שמתרחש מחוץ לד' אמותיהם.

כן, כשנכנסים למערכת יחסים זה גוזל חלק ניכר ממפגשים חברתיים אחרים. בדיוק בגלל זה צריך ליצור מפגשים בצורה מכנית. מכניות ברמת הניהול. "יום שלישי בחמש. אני נפגשת עם נועה לקפה". בדיוק כמו ללכת לעבודה. אני מתאכזבת בכל פעם מחדש כשחברות שלי לא עושות את זה. מתאכזבת לראות אותן מגיעות תמיד לסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית. זה תמיד מגיע לספה של איקאה, טלוויזיית פלאזמה של טושיבה, ישיבות בפארק עם חברות נשואות ודברי רכילות, הבל וסרק. אין שם שום סטייל, אין עניין. אין אהבה אמיתית לחיים. כזו שיוצרת בערה פנימית, סקרנות ותחומי עניין משותפים. זה תמיד מגיע לצרור הקלישאות היבשות, לעובדה המרה שאחרי קילוף עד העצם מתברר שכולם אותו הדבר. לדעתי, אישה ללא אהבה אמיתית לחיים היא כמו יצירה ללא פתוס, ללא חזון מוסרי. במקרה הטוב היא פולקלור, מלאכת מחשבת נחמדה שיש בה מעט חן אבל אין בה שום להט ויופי.

מובן שחשוב לקדש את ערכי הזוגיות, הבית המשפחה והילדים. ערכים אלו צריכים להיות הראשונים במעלה, הם ראויים לטיפוח ותחזוקה וראוי שיהיו תבנית נוף וחלק אינטגרלי מחייו של אדם. אבל בעיני, אפשר גם אחרת. אפשר ונכון לשלב, להישאר בקשר עם חברותייך הרווקות וגם לשקוד על מערכת היחסים הזוגית. הרי מדובר בשני דברים שונים לגמרי. כמו שלא ניתן לעשות השוואה בין בילוי של יום לבילוי של לילה, בין חורף וקיץ, בין חושך ואור, בין אבא ואמא, ככה אי אפשר להשוות בין יציאה עם בן זוג לפגישה עם חברה. אני משוכנעת שביום שבו תהיה לי אהבה, לא אוותר על החברותא הנשית המגניבה. כל אחד מהעולמות מיוחד בזכות עצמו,  ולא צריך לוותר עליו בעד שום הון שבעולם.

>> מה שבטוח, את האהבה שלה דורית כהן לא תמצא בסדנת "עשי זאת בעצמך"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה