הקרקס כבר בעיר ולא הרגשנו

"גם אני אוהבת בית", אמרה, "גם אני שונאת את כל הפוזה, את כל המוחצנות המוגזמת, את החשיפה של הכל מול כל העולם, את ה"סצינה" הכאילו חברתית הזאת"

20/11/2011
אורן נידל קבלו עדכונים מאורן
  • RSS
» Thinkstock: בוא נוסיף עוד חחחח, אולי זה יעזור, צילום

הסקסית התותחנית היתה נרעשת כאילו כרגע גילתה כוח משיכה חדש: "הבנתי למה לא הולך לנו", הכריזה, "זה פייסבוק!". "מה איתו?" הייתי שואל אם היתה נותנת, אבל לא היה צורך: "הפייסבוק שלנו דל!", היא הודיעה, "לאנשים יש תמונות רוקדים במסיבות עם בקבוק יין ביד ומחושים מנצנצים על הראש, או מתהפכים במבט של אקסטזה במסלול סקי, ומגששים בתוך קונפטי בחתונה של חבר, ומנופפים ממצנחי רחיפה, וקופצים ראש מצוקים, ומתחבקים עם איגואנות, ומשתלהבים על הבמה בעת מופע קריוקי, ומסמנים וי למצלמה ליד קבצן מקומי בהודו. ורק לנו אין כלום! זאת הבעיה שלנו. אנחנו חייבים תמונות של חבר'ה!".

התותחנית הזאת יודעת מה היא רוצה, וכשעולה לה רעיון בראש, גם אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותו. "תשמע", הציעה, "בוא ניפגש, אני אביא את ההורים שלי ואת אחותי עם בעלה, ואת הפורץ מכוניות ההוא שהכרתי, וביחד נעשה צילומים של חבר'ה, רק כדי שיהיה לנו פייסבוק נורמלי, כמו לכולם". "מה, נזייף חבר'ה?", וידאתי שהבנתי נכון, "כן!", היא הכריזה, מרוצה לגמרי מהרעיון, "חייבים תמונות של חבר'ה".

מכל הרעיונות הדפוקים שלה עד היום - זה היה המטופש ביותר. "לזייף חבר'ה? זה כמו... לשנות צבע עיניים בפוטושופ". "כולם מזייפים הכל!!!", היא נזפה בי, "זה הכל מזוייף! אנשים שמים תמונות שלא דומות בכלל לאיך שהם נראים, שמנות הופכות רזות, קרחים הופכים לצביקה פיק, מתים קמים לתחייה. אז מה נהיית לי עכשיו צדיק בינו?".

@

עם סיכום שנשקול את זה חזרתי אל הפייסבוק המוזנח שלי. שלוש תמונות שצולמו בטלפון הנייד, בלי הערות מצחיקות, בלי לייקים, וקבוצות תמיכה, וסוגי פרחים מועדפים, ופאנצ'ים הורסים וסרטוני יוטיוב נוסטלגיים. ואז התקשרה רוית, מהאפליקציה. "אורן? זאת רוית", רוית מהאפליקציה, אני מניח, "אני מפריעה?". "לא, ממש לא", אמרתי, "אני יכול לדבר". "במה אתה עוסק?", היא לא ביזבזה זמן. עניתי. "אפשר לחזור אליך עוד 2 דקות?", "כן, בטח". נעלמה, רוית מהאפליקציה.

בערב נכנסתי לאפליקציה ותפסתי את רוית מהאפליקציה על חם. "מה, לא אהבת את העבודה שלי?", שאלתי. "זה לא קשור לעבודה, פשוט השיחה לא זרמה". מההה??? בקושי אמרנו שלום, לא עברה חצי דקה, כבר לא זרם? העולם השתגע? כולם מחפשים אהבה מ"לייק" ראשון? לא עניתי לה, היא בין כה נשמעת פוסטמה, הרוית הזאת מהאפליקציה.

דיפדפתי לי בפייסבוקים של בחורות. כולן זוהרות, כולן זורמות, כולן נראות כמו פרסומת לסרט פעולה, כולן מועמדות לפרס שחקנית השנה. כולן כותבות הערות מצחיקות: "תפסיקו לדרוס חתולים, מלחיץ לנהוג ככה!", "מי שיש לו יותר משני קעקועים לא יוכל להשתמש בתירוץ: יש לי בעיה עם מחוייבות", "זה נכון שאל-על מתחילה לגבות תשלום על מטענים רגשיים?". אוף! מה זה, כולן שנונות? לכולן יש 800 חברים 760 מהם הם גברים חתיכים, מנופחי חזה, שזופי גו, כולם בפעילות אתגרית וגם הם מועמדים לפרס האוסקר על השחקן הטוב של השנה, בקטגוריית סרטי פעולה רומנטיים. פתאום התחלתי להבין משהו. בין כל החוכמות הפזורות, הבדיחות עם הלייקים, התמונות עם הבובות-קמע הענקיות בארוע ספורט, והדיאלוגים השנונים שתמיד מתחילים ב"איזה סקסית", ונגמרים ב"חחחחח", פתאום הבנתי!

@

"סקסית, זה הכל קרקס", אמרתי לתותחנית, "העולם כולו פייסבוק ואנחנו ליצנים!". "זה מה שאמרתי לך!" היא חגגה, "זה בדיוק מה שאמרתי לך! בגלל זה אנחנו צריכים לעשות תמונות של חבר'ה". "עם ההורים שלך", הוספתי, "כן!!!", היא צהלה, סוף סוף הצלחתי להבין.

"אבל אני לא רוצה", צעקתי עליה, "אני לא רוצה להיות ליצן בקרקס, לביים תמונות של חבר'ה עם ההורים שלך והשודד מכוניות ההוא, לכתוב חחחח על הערות של אנשים, לדווח מה אכלתי לארוחת בוקר, ולצרף סרטון של תכנית טלויזיה מפעם שכולם שכחו. וגם אם אצליח להעמיד פנים של נסיך מסיבות, חובב רוק כבד, אלכוהוליסט לעת מצוא ופעלולן חובב – הרי בסופו של דבר זה לא אני! ומה אקבל? מישהי שמצפה לטרזן? עכברונית מועדונים בעצמה? זה לא אני! אני אוהב להיות בבית, וללכת לבלות רק מידי פעם, וגם אז לא במועדון עם אורות סגולים שנותן לי חזות של חייזר. סקסית, זה לא אני!".

"אני מסכימה איתך", ענתה, "גם אני ככה, גם אני אוהבת בית, גם אני שונאת את כל הפוזה, את כל המוחצנות המוגזמת, את החשיפה של הכל מול כל העולם, את ה"סצינה" הכאילו חברתית הזאת". שמחתי שיש בינינו הסכמה, "בשביל לפגוש מישהי כמוני, אני צריך להיות כמוני!" סיכמתי, "לא רוצה להיות ליצן בקרקס".

ואז היתה שתיקה על הקו, שזה לא קרה לסקסית התותחנית מאז מלחמת המפרץ, כשהיא ניסתה לזהות אם זו אזעקה ברקע או יללת החתול מבחוץ. שתיקה ארוכה כזאת, שאומרת ששנינו מבינים שזו לא הדרך, ושלא נהיה ליצנים בשום קרקס, ושלא נמכור נשמתנו לשטן המקוון.

"אז מתי מצטלמים?", היא קטעה את השקט. "ההורים שלך פנויים מחר?", שאלתי בחזרה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה