מהמאהל להיכל

דלית אורבך: "אני נהנית מהמולטי מופע של מעושרות. הטיימינג מושלם. המציצנות לפלח הזהב, עונה על כל היצרים החבויים של אנשי המאהל והפתטיות נעימה לכל אוזן"

16/11/2011
דלית אורבך קבלו עדכונים מדלית
  • RSS
» ניקול ראידמן

פגשתי את כל הפרילאנסרים של התעשייה בהפגנת המליון. כולנו, כאיש אחד, הסכמנו שאי אפשר ככה. וקוטג' צריך לעלות ככה, ודירה ככה. והרגשנו צודקים ומלוכדים והאווירה... איזו אווירה היתה לכולם. לטעום את הסיקסטיז עם ארומת האייפון, להרגיש ישראלי כמו יאיר לפיד. להיות חלק מנחיל של צודקים אינטלקטואלים. לא המון שועט. למצוא בתוך העם הזה המוני אנשים כמוך. אשכרה כמוך. זה היה נהדר.

היום אני פוגשת את כל הפרינלאנסרים האלה. כולם מקללים את עצמם ואת המאהל והמחאה. בגללם. כושלאמאשלהם. ואנחנו עוד באנו. ולא ידענו שאנחנו מפגינים נגדנו. איך לא ידענו? כמה דבילים היינו? אלה הקולות. והמראות הן של עצמאיים שמחפשים אידרות של פרסומות בפחי זבל. אולי מישהו במקרה זרק איזה תשדיר חסות עלוב. אם זה לא היה עצוב, היינו יכולים לפרסם אחלה בומרנג. כזה מעץ משוייף עם ציורים אקזוטיים עליו.

בקיצור, רוצה להגיד שאין הרבה פרסומות להעביר עליהן לשון חדה. המצב הוא טרום איראן, טרום כלכלת בחירות וטרום טראומת משבר כלכלי. ופרסומות זה אעלק החמאה של הקצפת. אז בנקים, בזהירות שולפים את אלה שאי אפשר לכעוס עליהם, כמו יובל סגל וקרן מור, שאם קונצנזוס היה מחלה, הם היו מכוסים פריחה מוגלתית. ואת גידי גוב עם הסיילנט מטקה, שזה, ישראלי, של כולנו, נחמד ומצחיק, לטעמי ולא לא לא מזיק או מכעיס. אסור להכעיס. וגידי, שנהנה מאותו קונפוציוס או קונצנזוס של הזוג האשכנזים ההם, רק מעלה חיוך. מה שהוא לא עושה, והוא עושה כל מיני שטויות בזמן האחרון כמו ללקק את האצבעות המתולתלות של אהרוני באיזה מסע קולינרי ש-דיייי כבר עם זה. ועדיין חינו נשמר. קצת צולע, גורר איזה אולקוס, אבל נשמר. ולא מרגיז. לא כמו ש"מעושרות" מרגיז. לא אותי. אני נהנית מהמולטי מופע. הטיימינג מושלם. המציצנות לפלח הזהב, עונה על כל היצרים החבויים של אנשי המאהל והפתטיות נעימה לכל אוזן.

נכנסים לבונקר וסופרים שימורים

אני יכולה לדבר על הפרסומת החדשה של משרד התמ"ת, שמראה את הילד החמוד שאבא שלו, מסכן, נפל באתר בנייה, אבל אני מנועה, כי אני עשיתי אותה. וכל מה שתגידו עליה, טוב או רע, אני מקבלת בהכנעה. אבל אני כן רוצה לדבר על שלל המבצעים התוקפים את מרקענו. נכון, סוף שנה, ומחליפים את קולקציית הבסטות, אבל כמו שאומרים "קול המון כקול שדי", זה המצב. בקאקט, כמו שאמא שלי אומרת. סוגרים את ערוץ עשר, רשת הציעה לקשת לקנות אותה ואנחנו לא קונים השנה פוך חדש, למרות שצריכים ויש מבצעים. פתאום, גם לקנות בזארה בגחמת הרגע, הופך לסיפור. אני באמת צריכה איזה סוודר חדש, או לא. באמת דחוף להחליף את הסלון או לעקוף את הנחת הסלב של מיה דגן ולשקוע עוד שנה על כתמי השוקו. שאלה. שעד לפני שנה לא היתה מונחת על השולחן הישן שלי. אולי כי לא ראיתי את המתקרב, אולי כי היתה איזו אופטימיות קוסמית שלחשה לי באוזן, שהכל בסוף מסתדר. ופתאום זה לא. ואין צימר בסופשבוע ואין יין אדום שאני נורא אוהבת ואין מסעדות. הכל מתכווץ לחשבון הבנק המכווץ. הכל מתיישר למציאות המרירה. וכולנו נכנסים לבונקר וסופרים את קופסאות השימורים עד יעבור זעם. וגם אני מכה על חטא שכל הקיץ רקדתי וניגנתי בכינור.

ובבנקים מחלקים לנו הלוואות, שרק יסתמו את החור בשן, ולא יזיזו לטיפול השורש במיל. ואני אומרת, בואו ננצל את הזמן המת הזה לעשייה. לבנייה. למחשבה. ליצירה. בוא נהיה נמלים בחורף הזה, כדי שבקיץ, נדרוך על הדשא יחפים. זה מה שאני מנסה לעשות. ונכון, לא פשוט ליצור ולחשוב תחת עננה כלכלית. אבל גם לפתוח מטריה לא ממש עוזר. אז אני כותבת, וההוא מחפש רעיונות חדשים לסטארט אפ וכולנו מנסים למצוא בתוכנו את הכוח. ויש כוח. צריך רק להגיע אליו. הוא לא כזה עמוק כמו שחושבים. אני לא רוצה להשמע פומפוזית, אבל סתגלנות היא תכונה שיש לרובנו. והיא נגישה, לכל הרוחות. ממד מתחת לאף. התיסכול קצת מכסה עליה, אבל היא שם.

ולסיום, יש לי כמה מחשבות על מבצעי הספרים, שגם אני, בעוונותי, סובלת מהם, ואם יורשה לי, גם נהנית מהם. ברור לי שאי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים, ולראייה, קמטי המרירות שלי, וברור לי שזילות המחיר, וקניית ספרים במשקל, הופכת את המילה הכתובה לעגבנייה בשוק. אבל, מה אני אגיד לכם, אני מתה על עגבניות. חולה על עגבניות. ובכל פעם שיש מבצע, אני קונה לעצמי כמה "עוגות קצפת" עבי כרס ורצה הביתה מאושרת. בדרך אני גם מציצה על הספרים שלי, ששוכבים עם סטמפת מחיר מוזל על המדף ומזילה דמעה על התמלוגים הפעוטים שהם יעניקו לי. אבל אני לא יכולה להתעלם מההנאה שספר קנוי מסב לי. הריח. הכריכה. הרשרוש של הדפדוף ועולמות שבתוכם. מה אני אעשה, זאת האמת. ומותר לי להגיד אותה, כי אני הכי סובלת ממנה. אז סליחה לבגידה החומרית שלי בעצמי ולהעדפת הרוח. אבל זה מה יש ובבניין ציון ננוחם. עד שיבנו בניין אחר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך