מומלצות סלונה - סוכנת תרבות

סלונה ממשיכה להציג את הבלוגרים והבלוגריות הטובים בתחומם, הפעם בתרבות, גביע של מילים לאלו שנותנים אלטרנטיבה מרתקת למדיה המרכזית

13/11/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

אורית אגמי - מאי בלוג - על תיאטרון, פוליטיקה וחברה

לאורית אגמי קריירה מגוונת, היא הייתה כתבת חדשות מגזין, וכן עורכת ומפיקה ברדיו ובטלוויזיה, ואז עשתה שינוי והפכה להיות דוברת במרכז פרס לשלום. אחר כך הקימה ארגון ללא מטרות רווח בשם "אג'נדה", וכיום היא בעלת עסק לתכנים חדשניים ברשת. בבלוג העשיר והמתעדכן שלה היא כותבת על תיאטרון, המסוקר מעט יחסית במדיה המסורתית. ביקורות ההצגות שלה כבר מצוטטות בפרסומי ההצגות הרשמיים, למרות שהיא לא חוסכת פעמים רבות את ביקורותיה הצולפות: "אסתי זקהיים, המגלמת את בכירה הזונות בבית הזונות, לא נכנסה היטב לתפקיד של זונה ותיקה שהיא גם אישה טובה ורחבת לב ורוצה לגונן על הזונות האחרות, (זאת בניגוד חריף לתפקיד המרשעת ב"אחוזת וייס" בו היא חישמלה את הקהל והפגינה יכולת משחק מרשימה. הבעייה של זקהיים היא הטקסט שבפיה והדמות השטוחה) (על סיפורה של אסתר, הצגה של דליה שימקו בתמונע). "יש לציין את הבימוי המעניין של ג’יטה מונטה, שהתמודדה בהצלחה עם במה כמעט ריקה, בה יש למים תפקיד משמעותי כמקור חיים, עונג וחושניות ומפלט של מגע מנחם. הבמה מורכבת בנוסף לבריכת מים, משני שיפועים המאפשרים לתמונות חזקות להיחרט בנפש בעיקר של דמות הרופא" (על "מולי סוויני" בתיאטרון החאן).

איזמרלדה

איזמרלדה לא כותבת רק על תרבות, אבל זו מופיעה ברשימות על ספרים, סרטים ומוזיקה באופן תדיר מאוד במינון. "הסרט הזה גרם לי לחשוב על המקומות האלו בחיים בהם אנחנו צריכים להיות אמיצים, גם כשאף אחד לא מקשיב אנחנו חייבים להקשיב לעצמנו. עכשיו תקשיבו לי. לכו לראות את הסרט הזה". (על הסרט "העזרה") או "איך אפשר בכלל להתווכח עם יורם חזן במכנסיים אדומים וכובע שחור, כשהוא שר 'החיים הם עוד זורמים אל תוך משפט אחד מכריע' ובאותו רגע נראה כאילו זה המשפט המכריע, ואין משפט אחר.הגאונות שבטקסטים שלהם הופכת להיות פשוטה וזורמת מהבמה ישר אליי, ואני יודעת שבאמת אי שם יש מישהו עכשיו שהוא אחד שיכור ששכח לזכור את מה שהוא חייב לשכוח". (על כנסיית השכל). או על הספר "הכל משנה של רון קורי: "זה ממש לא מסוג הספרים שמתעסקים רק ברגש. זה לא מסוג הספרים האלו שרק מרגש אותך, וזהו. זה המבנה והסגנון המיוחד שלו, וגם הכתיבה,שגורמים לך לחשוב מעבר למילים".

ארז עמירן - מידות רעות

עמירן, כן גבר, כותב על תרבות במובן רחב, על עולם האופנה והפרסום שבו הוא עובד כמעצב הלבשה תחתונה, על שפה הנהוגה בהם ומשמעותה, על טלוויזיה ותרבות פופולארית, במקלדת חדה וביקורתית. "אז אפשר לדבר עד מחרתיים על החמישים שהוא הארבעים החדש שהוא השלושים המחודש ומה-לא. אבל הפנים (והגוף) שמציגה התעשייה שייכים לבנות חמש-עשרה-גג. זה מתחיל עוד הרבה קודם. במגרש המשחקים הרשמי של הפדופילים, הלא הוא מוסד "תחרויות היופי לילדות". המסורת התחילה בארצות הברית (איך לא) אי שם בשנות השישים. המופע היה תמים במושגים של היום, אבל הקונספט זהה – ילדות קטנות נשלחות להישפט על בסיס צורתן החיצונית. היום מתקיימות, לפי ההערכות, כ-3000 תחרויות יופי לילדות בשנה ברחבי אמריקה. תעשייה המגלגלת מיליוני דולרים ומפרנסת, ככה על הדרך, אלפי פסיכולוגים.  מדובר בילדות שהן קורבן להתעללות לפי כל קנה מידה אפשרי". (מתוך הפוסט "ארגז החול הרשמי של הפדופילים"). או מהפוסט על דיקטטורת הרגש בטלוויזיה: "ממתי הפסיקו זמרים לשיר, שחקנים לשחק, בשלנים לבשל, ומעצבים לעצב. ממתי כולם זנחו את ייעודם המקורי וקבעו לעצמם מטרה קדושה אחת – לרגש ? כל מיני כוכבים-נולדים מזייפים צלילים והתרגשות, ולבנו נמס. קול נעים, מוסיקאליות, הבנת הטקסט…עזבו אתכם משטויות, תרגשו אותנו. ואת צביקה הדר, ואת מירי מסיקה, ואת צדי, ואת מרגול, ברור. (כי אחרת…) כי רגש סינתטי הוא המטבע הכי לוהט בסל המטבעות השחוק של הלשון העברית. כולם מוכרים ריגוש, כולם צורכים אותו (וצורחים אותו)".

גליה הראל דור - גליה

מתוך הפרופיל: "אישה, בת זוג, אמא, חברה, נערת רוק. בעלת חברת המיתוג Brand Vision. מפיקה, מארגנת, מטיילת, קוראת, מצלמת, מקשיבה, אבל בעיקר אוספת חוויות וזכרונות. באמת מאמינה ש"חיים רק פעם אחת" ולכן צריך לחיות אותם במלואם, עכשיו, הרגע, ולא אחר כך, מחר או בעוד שנתיים". ואכן אפשר לקרוא בבלוג המשובח של גליה על אמנות, רוק, וחוויות תרבותיות אחרות, הנה למשל המלצה שלה על פסטיבל הפסנתר הקרוב אלינו 22-29.11: "פסטיבל הפסנתר, ארוע השנה של המוזיקה הישראלית בעיני, מקבץ ב- 6 ימים (22-29.11) את מיטב האמנים הישראלים, צעירים ומבוגרים, סביב הפסנתר. אז נכון, בשנים הראשונות זה היה רק פסנתר, ומשנה לשנה מקומו המרכזי קצת נדחק לשוליים, אבל תמיד הוא שם. על הבמה. שזה לא מובן מאליו בימים של גיטרות חשמליות וסינטיסייזרים אלקטרוניים. וזה תמיד עושה לי את זה. במיוחד כשהוא מחייב את האמנים לעיבודים מיוחדים וייחודיים. אבל מה שהכי עושה לי את זה הם החיבורים המיוחדים שהפסטיבל עושה בין האמנים למשל החיבור המסקרן בין אביב גפן לאביתר בנאי או בין אסף אמדורסקי לשולי רנד. וגם הופעות שמחזירות לבמה אמנים שכבר חצו מזמן את גילאי הגלאם רוק אבל תמיד נעים להזכר, כמו במקרה של להקת פונצ’ מארחת את מיכה שטרית (כן ההם מ"עדינה", "דנה ראתה עב"מ" ו"הבחורה מבת ים"). הכי כייף בהופעות האלה זה להתרגש מההתרגשות של האמנים שחוזרים לנגן ביחד על במה אחת ולחוות את האנרגיות שבדר"כ מיוצרות במופעים כאלה". לא מזמן פתחה גליה בלוג תרבות נוסף עצמאי http://1-life.co.il.

ציפי גוריון מורדי

שימו לב לבלוג של ציפי גוריון מורדי, מבקרת הספרים של סלונה, שהחלה לכתוב גם על חוויותיה כמוכרת ספרים בחנות בנווה צדק "סיפור פשוט". הפוסט הראשון שלה, "המוכרת", היה מהנקראים בשבוע האחרון בסלונה. "כשעבדתי באותה רשת, המטרה הייתה ברורה: למכור. לא משנה אם מדובר בספרים או בפריטים אחרים בחנות, המטרה של כל מוכר, והקריטריונים שבעזרתם נמדד באופן אישי, היו מספר הפריטים שהצליח למכור לכל לקוח, העלאת הסכום שהלקוח התכוון להוציא ו"דחיפה" של ספרים מסוימים. ההנחיות הללו, יחד עם ההתעסקות הבלתי-פוסקת בהחלפת מבצעים, בניסיון להסביר ללקוחות זועמים למיניהם מדיניות לא-אדיבה לגבי כל מיני נושאים ובחניכה של עובדים שהתחלפו חדשות לבקרים הביאה אותנו, העובדים, למסקנה שבאותה מידה היינו יכולים לעבוד בחנות לצרכי בניין. מובן מאליו שגם בחנות עצמאית חשוב למכור, בכל זאת מדובר בעסק. אבל כשאת שותפה למחשבה מאחורי היעדים, ומדובר בתמהיל של יעדים מסחריים ויעדים חברתיים, כשאת חלק מצוות מיומן של נשים שכבר שנים עובדות באותה חנות, מיותר לציין שהתחושה שונה לגמרי.

בלוגים על תרבות בבלוגוספירה

העונג

בלוג המוזיקה הטוב בישראל שהקים גיא חג'ג', עוסק (לא רק) במוזיקה והופעות, ומונה כיום בלוגים נוספים בקטגוריות תרבות שונות שכולם שומרים על הרף האיכותי במיוחד של בלוג האב.

לונדון קולינג

השדרן. המוזיקאי והכותב בחסד וביופי רב על ספרים, סרטים, זכרונות, נשים והרבה מאוד מוזיקה. "חי בגני תקוה, חולם על אנגליה." הוא כותב כפי שלא תמצאו באף מוסף תרבותי שכיח, שימו לב למשל לפוסט על עטיפות התקליטים האהובות.

פריק - מגזין אלטרנטיבי

עמית לוי מחובר בעורקים לתרבות פופולארית ובמיוחד אמריקאית, קולנוע בעיקר, מוזיקה, טלוויזיה, והוא מביא את החדשות והוידיאו העדכניים ביותר נכון למדיה האמריקאית, כאלו שזוכים לסיקור מאוחר יותר גם באתרי הבידור השגרתיים. יש לו טעם משובח והוא משלב אותו בבחירות שלו, כמו למשל אהבתו הגדולה להרכב הענק "ארקייד פייר". ובעיקר, הוא אוהב את השוליים והם מגיעים לביטוי עילאי אצלו.

זה לא תרבותי

בתיה גלעדי בכר (שכותבת גם בסלונה) ודורין כהן כותבות על רוק ישראלי, קולנוע וטלוויזיה, בעיקר, בבלוג "זה לא תרבותי, על תרבות פופולארית מאוד". הן מבקרות קבועות בהופעות הרוק החשובות שמתרחשות כאן ומדווחות, וגם על המתעתד לקרות בתחום, בלוג מחובר ומצוין.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה