מסליקות הקניות

להסליק הביתה חרישית או באישון ליל את שקיות השופינג כדי שלא יכעסו עלייך זה ילדותי וקורבני, אבל כל כך הרבה מאיתנו יזדהו עם זה

09/11/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» ThinkStock

בפוסט הזה אני הולכת להסתבך. אני הולכת לבגוד בעצמי ובכמה מהחברות הכי טובות שלי. סליחה, אבל אתן יודעות שאני חשפנית חסרת עכבות ולויאליות כשזה קשור לבלוג.

הפעם האחרונה הייתה בשבוע שעבר. נעלי אדידס כחולות חדשות, 280 שקלים מדיזנגוף סנטר. הגעתי נעולה איתן, המגפיים שנעלתי קודם נותרו במכונית, והחזקתי תקוות שלא יעיף מבט למטה. הרבה יותר מאוחר בערב, אחרי שכבר הוסלקו לארון הוא שאל אגבית, נעליים חדשות? הוא כמעט ולא מפספס.

יש לי חברה שמכניסה הביתה רכישות רק באישון לילה. היא מצפינה אותם כמה ימים טובים עד שמאווררת לראות. את השקר הכי טוב "אה, זה ישן ממזמן, אתה לא זוכר?" מכירים גם הקלולסים שבגברים. חברתי הטובה נסעה עם בעלה לבירת ספרד, לסופ"ש רומנטי. כשביקשה כמה שעות לבד, שאל בן זוגה ואב ילדיה אם זה יעלה לו בבכי אחר כך בפירוט ויזה והציע להצטרף כדי לשמור עליה. לא מזכיר לכן מערכות יחסים עם ההורים שלנו בגיל ההתבגרות?

יש אין סוף תחבולות, אתן מכירות את זה כנראה: להכניס לתיק העבודה, להביא את הבגדים החדשים הביתה כשהוא לא נמצא, לקנות רק בזמנים שהוא בעבודה. לדווח רק על חלק מהקניות ולא על כולן, ולא להודות מה היה המחיר האמיתי ששילמת, מעין הנחה מפוברקת.

מבדיקה שעשיתי עם כמה חברות, הן שולטות בטריקים האלו, ובשיחה שעלתה במשרד שבו רק נשים, הייתה הזדהות.

רובינו נשים עובדות שמשתכרות כדי להצדיק רכישת מותרות כאלו, בכל זאת האשמה רודפת אותנו. אולי כי במקום מסוים בהכרה אנחנו יודעות שבעת הקנייה היינו אימפולסיביות, חמדניות, גיהצנו בעקבות חולשות. הקניות הלא מתוכננות שבאות בגלל מצבי רוח שפלים, דימוי עצמי נמוך, ותשוקה לרומם אותם, להרגיש אחרת דרך הבגדים החדשים, לפעמים זה אפילו עובד.

אני מודעת לכך שאני עושה בקביעות האלו הכללה גסה וסטריאוטיפית, אולי שוביניסטית. יסלחו לי אלו האסרטיביות שמצליחות להכניס הביתה מבחר שקיות נייר, ניילון ובד ממותגים שונים, ולהציב בגאון במרכז הסלון. או אלו שקניות לא עושות להן את זה. או אלו שהזוגיות שלהן חזקה מספיק כדי לעמוד בחולשות האלו.

כשאני חושבת על זה בכנות, כמעט שאין קנייה של בגדים/נעליים שאני מכריזה עליה. כשהוא שם לב, אני ממלמלת משהו על מבצע. אחרי הרבה שנים הוא החל להתייחס לעניין בהומור, גם הישג.

שזה מוזר, כי כשחושבים על זה, כשהם מתפתים לקניות החביבות עליהם, הם לא מעסיקים את מוחם בדרכים הפתלתלות בהן יוכלו להסליק את זה. טוב, אולי חוץ מאלכוהול. הם לא מתנצלים בדרך כלל, הם חשים מספיק בטוחים שזה מגיע להם, שזה חשוב מספיק, גם אם מדובר בצעצועים טכנולוגים, ושוב סליחה על הסטריאוטיפ, בעיקר כי אני זו שקונה אותם בבית. אבל המציאות הרווחת הזו של התנצלות מקבעת אותנו, נשים שמתגאות במודעות הפמיניסטית שלהן, כחלשות, "דעתן קלה", וכטעונות אישור של "הבעלים", שלנו. אין כאן המלצה – בעיקר לא לעצמי – לפתוח חזית לעומתית מול בני הזוג. מה שכן יש פה זה התבוננות בדפוס קורבני, וילדותי, שמשמר אותנו במערכת יחסים לא שיוויונית מול בני הזוג. "הייתי צריכה את זה", לא חייב להישמע מתגונן. צריך להודות ישירות, רוב הקניות אינן כאלו שאי אפשר בלעדיהם מבחינה תכליתית, אלא רגשית, והם הרי יודעים את זה.

צילום: ThinkStock



תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך