העם דורש צדק רומנטי

הכירו את אורן נידל, שיצא לדייט על רקע המחאה החברתית והחליט להקים אוהל ממילים, כי מתחיל להיות קר בחוץ

08/11/2011
אורן נידל קבלו עדכונים מאורן
  • RSS
» Thinkstock:מחפש מישהי להקים איתה אוהל בישראל, צילום

קיץ לח ומשעמם, ולעם פשוט נמאס: רוצים דיור בר השגה! (או לפחות כיף). "למה לכל אסקימואי יש איגלו חינם, ורק לתושבי מדינת תל-אביב אין אפילו תקוה לאוהל סיירים"? העם החליט: לאות מחאה (וגם בשביל הכיף), עוברים לגור באוהלים, בשדירה הראשונה של תל-אביב. ואילו אני, שמחזיק בבעיה ההפוכה: יש דירה ואין מי שיגור בה, פילסתי דרכי בתוך כל הפקקים שנוצרו בגלל הפוליטיקאים שצרו על המקום כאות הזדהות (וגם בשביל הכיף), בדרך אל הדייט שקבעתי בקירבת מקום. בת הזוג המיועדת: מקצועה קשור בהבאת צדק ומשפט לעולם, והיא אף תימניה כפרה עליה, בתמונה נראית מאושרת כמו עופרה חזה אחרי שירדנה ארזי התחלקה בשלולית דיו, ובטלפון נשמעה מתוקה במיוחד. כן, בהחלט עומדת בקריטריונים, גם אלה המחמירים, של אחרי ההחלטה להקשיח את תנאי הסף לדייט.

נפגשנו בפתח בית הקפה. הבחורה, שנראתה חמודה כבתמונה, ניגשה לחבק אותי בלבביות. "איך מצאת חניה?", שאלה, "לא יודע", עניתי, "היא מצאה אותי", והתימניה פרצה בצחוק מתגלגל. נכנסנו.

בבית קפה חשוך וריק לחלוטין בנוה צדק, ישבנו ודיברנו. השיחה זרמה בקלות ורק נקטעה לעיתים כשהתימניה פרצה בצחוקה המתגלגל. היא היתה חכמה, קלילה וזורמת. נאבקה בעת ובעונה אחת בחולצה שהתעקשה לגלוש מעבר לכתף, בשיער שרגיל שבכל כמה דקות אוספים אותו ואז משחררים מחדש, בצורך העז לגעת בי תוך כדי השיחה, ובקומיקאי שבי, שמופתע שסוף סוף גילו אותו. "אפשר לקחת את הכוס?", הצביעה המלצרית על כוס הקפה הריקה שעל השולחן, "רגע, יש פה עוד קצת", עצרתי את המלצרית, והתימניה פרצה בצחוק מלא שמחת חיים, תוך שהיא נשענת על זרועי כדי לא להתמוטט.

רכילויות מעבודתי נתנו לשיחה את הדחיפה הראשונית, התלבטויות הקידום שלה הניעו אותה בהמשך, ושינאתה לראש הממשלה סיפקה אנרגיה אין סופית – היא חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים. שעתיים עפו להן, עד שהחליטו לסגור את בית הקפה מחוסר עניין לציבור, חוסר ביקוש לקפה וחוסר בי-12. ליוויתי אותה לרכב שלה, וכשהגענו היא ניגשה אליי בביישנות, ולחצנו יד לשלום. אך באותה תנופת ביישנות היא פתאום חיבקה אותי בעוצמה שמחצה את הקומיקאי הפנימי והשאירה אותי בלי משהו חצי מצחיק להגיד. חיבוק זה טוב דווקא.

פילסתי דרכי חזרה בתוך ההמולה התל-אביבית שלא נבהלת מהשעון, דרך אותה שדירה שגם באחת בלילה של יום חול פשוט, נראתה עמוסה בהרבה מכפי שהיתה בכ"ט בנובמבר. האנשים שם רוצים דיור בר השגה (וכיף), ואני שואל את עצמי מה קרה אצלי הערב, ועונה שהיתה לי פגישה לעניין, ושראוי להמשיך את הקשר המבטיח הזה עם כל הצחוקים, והכתף, והכל.

למחרת שלחתי אסמס עם בקשה לאישור להתקשר. התשובה בוששה להגיע. כמה שעות עברו, בננות שהיו ירוקות כבר הצהיבו, יתושים שרק נולדו הפכו כבר לרווקים מבוקשים, סטארט-אפים שנפתחו כבר פשטו רגל, ואז הגיעה הודעת תשובה: "אין על השנינות וההומור שלך, נהניתי לפגוש אותך ולדבר איתך, אתה מקסים ומעניין בטירוף". איזה מחמאות, כל כך מרגש. דמעה קטנה כבר התמקמה בקצה עיני. רגע, זה לא נגמר: "אבל אם להיות כנה, אני לא מרגישה שזה יכול להתפתח בכיוון רומנטי". אההה.

"אז אני לא מספיק מגניב? זה מה שאת אומרת?", סיננתי לעצמי, והתאפקתי לא להוסיף איזו קללה בתימנית. פתאום התחברתי לזעם של ההמונים בשדירה. באמת נמאס כבר, מה קורה עם המדינה הזאת? דיור בר השגה? זה משחק ילדים! מה קורה עם זיווג בר השגה? מי שצריך לצאת לרחובות זה אני, אני ורבבות כמוני שמקבלים הודעות אחרי דייט מוצלח: "אתה ממש מדהים אבל זה לא זה". אנחנו הם אלה שצריכים להקים אוהלים ולשתק את המדינה, ולהדפיס כרזות גדולות עם הציטוט "אני לא מרגישה שזה יכול להתפתח למשהו רומנטי", ולאיים על הפוליטיקאים שאם הם לא יעשו משהו עם העניין הזה - אוי ואבוי לכולנו, גוג ומגוג זה אריק ובנץ לעומת מה שיהיה פה. כי עשינו מילואים, ושילמנו מיסים, ושרדנו את רצח רבין ואת השירה של יפה ירקוני, ובאמת, שילמנו עד תום את חובנו לחברה. ומה עם הדבר הבסיסי שהחברה צריכה לספק לנו?

וכך החלטתי להקים לי אוהל משלי באיזו סימטה חביבה, לא אוהל אמיתי, כי כבר מתחיל להיות קר בחוץ, אלא אוהל וירטואלי, עשוי מילים, שאחת לשבוע יגיח כמו איזה ספין שמשאיר את המאבק החברתי בכותרות. אולי כמו המוני המוחים מהשדירה אחזור בסוף הביתה ללא תוצאות, אבל לפחות יהיה לי כיף, כמו להם, אלה מהשדירה הראשית של ת"א.

>> המייל של אורן: [email protected]




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה