מחאה, פרק ב': חלומות

רנה ורבין חושבת שעד עכשיו המחאה החברתית רק הביאה לכמה שיפורים בשיטה הקיימת. זה נחמד, אבל כדי להביא לשינוי אמיתי אנחנו צריכים להתחיל לחלום חלומות חדשים

29/10/2011
רנה ורבין קבלו עדכונים מרנה
  • RSS
» רנה ורבין. צילום: אדם פינס

הקיץ הזה בישראל כנראה היה מרומם נפש, מחזה חלום. הפסדתי כמעט את כולו – כשהחלה המחאה הייתי באמצע טיול ארוך, מסע בין חברים, עסוקה בהגשמת חלום ישן על בריחה ממרחצאות הזיעה המהבילים אל המערב שקול המזג. בתחילת ספטמבר חזרתי ממחוזות הקור היישר אל הפגנת המיליון, והייתי אולי היחידה בקהל שעדיין התעקשה להבין על מה בעצם כולם נאבקים כאן, באיחוד המרגש הזה של כל קצוות העם. מהי המטרה? מהו בעצם החלום?

ממרחק הזמן נדמה שכולם יצאו לרחובות כדי להילחם על התאמת המציאות לחלומות מעמד הביניים. ואכן, למחאה שהחלה כאן בקיץ יש תוצאות מוכחות – חלק מהחברות המסחריות הבינו שאין ברירה אלא להוריד מחירים; גלעד שליט שוחרר מהשבי; ואולי בקרוב מאד הרופאים המתמחים יצליחו בשעה טובה להגיע להסכם שכר סביר, והרפואה הציבורית תינצל. (למי שלא מצליח להבין עד הסוף את משמעות העניין, הנה הסבר קצר: כשלרופאים צעירים משתלם יותר ללכת לעבוד בקופת חולים או בחברות פרטיות או בחו"ל, אין להם שום סיבה להישאר בבתי החולים הציבוריים, וכך כולנו משלמים מחיר כבד של תורי ענק במיון ושל מחלקות שלא עומדות בעומס).

אבל הרי התוצאות האלה, ואחרות דומות להן, שאולי ייכנסו לתוקף בחודשים הקרובים או אחרי הבחירות הבאות, לא חורגות ממסגרת קומון-סנסית של שיפורים נאותים בשיטה הקיימת. האם בכך מסתכמת ההתעוררות הגדולה של הקיץ האחרון? נכון, אין לזלזל בעם שלם שהבין בקיץ הזה שיש לו כוח כשהוא מתאחד, שהבין שיש לו יכולת לצאת אל הרחובות ולהילחם על שינוי המציאות כדי להגשים את החלומות הישנים שלו לחיים טובים יותר. אבל האם באמת התרחש שינוי?

חלומות של אתמול הם

הגל, הפילוסוף הגרמני הגדול, אמר פעם: "זו שטות מודרנית לחשוב שאפשר לשנות שיטה מושחתת בלי לשנות את הדת, לעשות מהפכה בלי לעשות רפורמציה". האמירה הזו נכונה גם לגבינו, ואת המילה דת אפשר להחליף במילה תרבות, כי היא זו שאחראית אצלנו היום על אמצעי החלימה. התרבות שבה אנו חיים – חיי החברה שלנו, העיתונים, הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט – מייצרת עבורנו את החלומות הקולקטיביים שלנו. אם נשנה את המציאות רק כדי להגשים את החלומות הקיימים, נמצא את עצמנו בסופו של דבר ברגרסיה למציאות הקודמת. אם לא נעשה רפורמציה, אם לא נייצר לעצמנו חלומות חדשים לשאוף אליהם, שום דבר לא יצליח להשתנות באמת.

חשבו בעצמכן, מהן מטרות העל שלכן? מה בעצם אתן רוצות? האם כל זה נעשה כדי לקבל סיוע במימון גנים לילדים, הורדת מחירי מוצרי המזון או הפחתה במס על הדלק? או שמאות האלפים יצאו אל הרחובות כדי לבחון את הערכים שעליהם מושתתת החברה שלנו, כדי להפגין מחויבות לצאת למסע שישנה את החברה מן היסוד? האם אנחנו מוכנים ורוצים לייצר לעצמנו חלומות חדשים, מטרות חדשות, ומציאות חדשה?

אזאר נפיסי מספרת בספרה "לקרוא את לוליטה בטהרן" על הדרך שבה האייטולה חומייני עיצב את אזרחיות איראן על פי חלומותיו, ממש כפי שהומברט הומברט של נבוקוב אנס וכפה על הילדה לוליטה את חלומותיו שלו. חומייני הכריח את אזרחיות איראן לכסות את עצמן בגלימות וצעיפים, אסר עליהן לצחוק או לרקוד בציבור, והעניש אותן בעונשים חמורים על כל הפרת חוק. התוצאה היתה עיצוב של אורח החיים כולו על פי משאלות לבו, על פי חזונו הנורא. נשות איראן וגם גבריה הגשימו במו גופם, בחייהם, את חלומותיו של אחר.

אנחנו לא חיות במשטר טוטליטארי, אין רודן דתי שכופה עלינו מה ללבוש ואיך להתנהל במרחב, אף עריץ נצלני לא מכתיב לנו את חלומותינו – אבל – האם אנחנו יכולות לומר בביטחון מלא שחלומותינו הם אכן שלנו? האם המטרות שאנחנו שואפות להגשים הן מטרות שכדאי לנו להגשים? או שאולי הן מטרות שגדלנו להאמין שצריך להגשים? מי חלם עבורנו את המרוץ הזה שאנחנו רצות בו, בדרך אל השגת סמלי הסטטוס השונים? ואיך בכלל אפשר למחות מחאה אמיתית תוך כדי שאנחנו לא מרפות מהחלומות האלה – על מעמד חברתי ומקצועי, על בית ואוטו וג'וב, על בגדים טרנדיים וכלים יקרים, על חופשות בקלאבים וסופי שבוע בצימרים, על גוף חטוב וחלק משיער, ושיער בהיר ומוחלק מתלתלים, ופרצוף סימטרי ונקי מקמטים – כל החלומות האלה שאולי אפשר בלעדיהם אבל אחרי שנים של שטיפת מוח יסודית כבר קשה להינתק מהם, להפריד אותם מעצמנו?

מרקוזה, ההוגה הגרמני הגדול, אמר שחופש (ממגבלות אידיאולוגיות, מהחלומות השולטים בחברה הקיימת) הוא התנאי הראשון לשחרור. איזו מין עצה מעגלית ובלתי אפשרית זו, ויחד עם זה, בלתי אפשרי להצליח ליצור שינוי משמעותי בלעדיה. המשמעות של כל זה היא שאחרי מהפכה אמיתית יבואו חלומות חדשים לגמרי.

קשה לחיות במציאות הנוכחית ולדמיין מה יהיו החלומות החדשים. צריך להרשות לעצמנו תקופת ביניים, שבה עדיין לא ברור מה הם יהיו אבל כבר מתחיל להתברר מה הם בטוח לא יהיו. כל אחת מאיתנו צריכה לעשות את הבירור הפנימי הזה עם עצמה, אבל הצעד הראשון הקולקטיבי בכיוון החדש הוא התנגדות בגוף, בקול, בכתב, בכל מקום שדוחף בכוח למימוש החלומות הקיימים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה