הפיה הייתה כאן

שיר ביליה לא מוותרת לכאוס בבית ובנפש, ומסתערת קדימה. זה נגמר עם מתכוני עוגיות מלוחות ומתוקות

עוגיות

הכניסה הביתה תמיד מביאה איתה את המצב: הדלת נפתחת הילדם בחדרים ,אין פינה ידועה שבה נזרק לו התיק, המבט עובר על הכל התיק נשמט מידיו ונופל ארצה.

ערימות כלים בכיור ומסביבו פירורים, חצי תפוח, אבוקדו שהשחיר, לימון סחוט שנשאר והביא איתו מעופפים קטנים, בגדים בכל מקום באמבטיה, חדר כביסה, סלון חדרים, כמו נגיפים שאי אפשר להיפטר מהם.

אני מתביישת לאן הגעתי?

המלאכית, קראתי לה לעוזרת שהייתה פעם, אין אותה יותר, מצטמצמים. אני נגשת למקרר פותחת אותו ומוצאת שם קופסא מקרטון לבנה ובתוכה עוגת קצפת עם תותים. ניגשת למעמד הכלים לוקחת לי כפית נהדרת ומתחילה לישר את העוגה המצטמצמת יחד עם הצימצומים הנלווים. לא יכולתי לעמוד יותר נהייתי כבדה.

ניגשתי לספה הפרחונית בסלון שמה כרית בגבי ומתחילה לזמזם: "אני פצצה מפוצצת בעוגת קצפת ,אני חתיכה אחת יותר מידי, הזמזום מקבל מלודיה וקול גדול יותר" אני פצצה אני חתיכה אני אחת יותר מידי, אני מפוצצת אני קצפת". מספר שתיים מגיעה אלי מסתכלת, ושואלת אמא את בסדר?

אני פותחת עיניים ואומרת "אני! אני ממש בסדר לא גמור. את בוכה? נכון אני אומרת, גם מצחוק. התפרקתי השתחררתי, הייתי מוזרה.

המשפחה שלי רואה אותי ואני מראה. הם לא מפחדים הם לא מתרחקים הם שם. אני קמה לאט, הולכת הקצפת לארון מתחת לכיור, מוציאה כפפות סגולות שישמרו על ידיי העובדות.

פותחת את זרם המים ומתחילה לסדר את הבסדר הלא גמור, כמו פיה שמצילה עצמה. כוס אחר כוס. בצורה רחבה רואה כל פעולה של אירגון:  כל החלונות נפתחו, השטיחים נאספו ונוערו בחצר הגינה. הכלים נשטפו, הלכלוך נזרק, הבגדים נאספו, מכונת הכביסה החלה להוציא את ריחות הסבון, הרצפה טואטאה, המים נכנסו אל הדלי, סמרטוט הרצפה נטבל, המגב חיכה, המצעים ירדו מהמיטות וחיכו לסיבוב הבא. הכל בשליטה. האמא מסתכלת מסביב, מתחילה להשיג את הנחת האולטימטיבי, אבל משהו חסר.

פותחת את המקרר מוציאה 2 כוסות קמח, כוס זרעים,זרעי פשתן,גרעיני חמניות, גרעיני דלעת, שומשום, חצי כוס שמן (אף פעם לא להשתמש בקנולה) קצת מים,  לערבב ולשטח על תבנית לחתוך לצורת הקוביה ולהכניס לתנור, 20 דקות עברו. הריחות התחילו למלא את הבית, אף אחד לא יכול לעצור אותי עכשיו, אני עושה לי טוב. האמא בטרנס, במקביל למלוח נחשפה לה מחשבה של מתוק, הנחמה.

הציור של הילדים נגשים, פותחים את הצנצנת ולוקחים להם עוגיה לא יכול להזיז אותי מהמעשה ראיתי מראש את התמונה והרגשתי זאת, שלמות. שקט, שלווה,  אפילו היו רגעים שראיתי אותי כבר סבתא זקנה ושילדי מספרים על צנצת העוגיות של אמא, חיה את הזיכרון שעוד לא היה.

אני מוציאה שוב את הקמח:  2 כוסות.

250 חבילת חמאה מומסת. קופסה שמנת חמוצה, אפשר להליף בחצי כוס שמנת מתוקה.

קצת מלח.

חצי כוס סוכר.

2 ביצים.

לערבב את התערובת, יוצא ממנה בצק לעוגיות.

מחלקת לשלוש או ארבע.

המערוך בארון הימני למטה, בוצעת מהבצק חתיכה.

מתחילה עם מערוך ליצור צורת אליפסה. שוקולד השחר וחלווה מחכים על השיש. מורחת שוקולד, ועליו מפוררת את החלווה, מגלגלת לנקניקיה ומניחה על התבנית עוד 3 כאלה.

אומרת לקטנה קחי סכין תתחילה לחתוך עוגיות ברוחב של בערך 2 ס"מ. עוד תבנית בתנור, הכל נקי ומסודר. הפיה הייתה, עשתה סיבוב יסודי.

התיישבתי שוב על הספה, אחרי שעתיים, הסתכלתי על הבית מולי ישבו שתי הצנצנות, המוסיקה נגנה לה ברקע, הילדים רצו סביבי וכל דקה משהו אחר פתח צנצנת לקח וסגר.

וזהו, מבחינתי זהו שיא האושר.

ותמיד באה עוד ידיעהֿ, הפעם מפרקי אבות: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?אם לא עכשו אי מתי?".