כדורים חמים

"פלאפל אוסלו" הוא ספר טוב שלוקח סיפור סוחף, בונה דמויות מרתקות, אך מסרב להסתפק בזה. האם לא די בסיפור טוב, כמו פעם?

25/10/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» עטיפת הספר

פלאפל אוסלו

אמיר בן דוד

הוצאת חרגול

פרוספר לנון למברוזו נולד בטבריה ממש ביום מותו של ג'ון לנון, אהוב ליבו של אביו, אלבר. חבריו ואביו קוראים לו לנון, עבור שאר המשפחה הוא פרוספר. לנון גדל בטבריה, עוזר בפלאפל של אביו, פלאפל "ארבעת המופלאים", משרת בנח"ל באחד הקיבוצים ופוגש שם את מונה, מתנדבת מאוסלו. השניים מתאהבים, ולנון חוזר איתה לנורווגיה ומקים את "פלאפל אוסלו". לנון מתגלה כאדם מקסים למדי, חכם, רגיש, כזה שהייתם רוצים שיהיה חבר שלכם, חבל רק שהספר מתחיל עם עובדת הירצחו.

הסוף, אם כך, ידוע מראש. עובדת מותו של לנון נראית כידועה מראש גם לאלה שתהו כאשר נולד ואלבר החליט לקרוא לו כך, אם זה יכול להיות רעיון טוב לקרוא לילד על-שם מי שמת צעיר. נותר לנו רק להשלים את הפערים ולקרוא מה קרה ללנון שהביא למותו הדרמטי ולהבין כיצד הגיעו חייו אל המסלול הזה, שדווקא נראה היה נכון.

העלילה של פלאפל אוסלו מצטיינת מהבחינה הזו, שכן היא סוחפת וכתובה היטב, הדמויות משכנעות ולמעשה רבות מהן היו יכולות לקבל אפילו עוד כמה עמודים, אלמלא העמודים הללו היו מוקדשים לפירוט יתר בשלל נושאים פחות-קשורים. למשל, תהליך בניית מוזיאון התפוחים בקיבוץ מעלה-ענה שבו מתנדבים מונה ולנון אמנם חושף התנגשות מעניינת בין יועצי יחסי ציבור למיניהם ותכונות אולד-סקול של קיבוץ (ההתעקשות לקחת דווקא את אחת מבנות הקיבוץ שבקושי סיימה את לימודיה לעצב את המוזיאון אחרי הוצאת הון על הייעוץ), אבל הוא לא באמת קשור באיזושהי דרך לעלילה, וכך גם ההסברים הטרחניים אודות הלמינגים שחוקר יאן, אחיה של מונה. כן, אם מתעקשים אפשר למתוח קו מקביל בין הלמינגים הרצים אל מותם לבין לנון, אבל זה היה עובד גם בלי לספר לנו אודות תאוריות שונות ומשונות על מה עומד מאחורי הנדידה שלהם, נקודת מבטו של דיסני ומדוע היא אכזרית במיוחד וכן הלאה.

כשההתחפרות הזו בנושאים שאינם באמת נחוצים לעלילה הופכת עקבית, העניין הופך למעט מייגע וגורם לי לתהות. לפעמים נקודת ההשקה בין הנושאים ברורה, אך אין צורך בהעמקתה עד כדי כך. לפעמים נראה כאילו המספר פשוט מנסה להראות כמה הוא יודע. זה נחמד, אבל לא נחוץ ולמעשה קצת מפריע למהלך התקין של העלילה, שכאמור, הצטיינה פרט לחלקים הללו.

הצורך בלהוסיף פרטים ופרטי-פרטים עד כדי יכולת של כל מי שקורא את הספר לכתוב ערך בויקיפדיה אודות למינגים, או אודות חיי הביטלס בעת שהותם בהודו, מעט צורם. נוספת לו ההפניה באחורי הספר ל"שיר הנושא של פלאפל אוסלו". למה, אני שואלת, צריך להוסיף את כל האינפורמציה הזו לכל תת-עלילה, להכביר בנושאים שאינם קשורים לסיפור המיידי, להוסיף לספר שיר? אם מוסיפים על כך את יציאתו של ספרו החדש של ג'ונתן ספרן-פויר באנגלית, "Tree of Codes", הפאניקה גוברת במעט. ספרן פויר, על-פי רוב סופר שחביב עלי מאוד, הוציא ספר שכל דפיו חתוכים. בין החרכים אפשר לקרוא מילים, ומעבר בין דף לדף חושף מילה אחת ומסתיר שתיים (כאן אפשר לראות תמונה מתוך הספר: http://www.amazon.com/gp/customer-media/product-gallery/0956569218/ref=cm_ciu_pdp_images_0?ie=UTF8&index=0).

מדובר במהלך קיצוני בהרבה מכל משחק גרפי שאי-פעם נעשה בספריו. "Tree of Codes" נראה כמו יצירת אמנות משמעותית על ספרות, אבל לא כמו ספר. לא, הוא לא ספר שאפשר לקרוא בו, לטבוע בסיפור, להתאהב בדמויות. "פלאפל אוסלו" הוא ספר טוב, הוא לוקח סיפור טוב, בונה דמויות מרתקות, אך משום מה מסרב להסתפק בזה. האם לא די בסיפור טוב, כמו פעם? למה אי-אפשר פשוט לספר סיפור?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה