הופ הופ טרללה

שרית סרי חוגגת היום יומולדת 50. מצד אחד בא לה להכחיש ולהתכחש לו, ומצד שני בא לה לרוץ ברחובות בחוטיני מנומר ולצרוח "מזל טוב לי. איזה כיף לי. אני בת 50!"

14/10/2011
שרית סרי קבלו עדכונים משרית
  • RSS
» שרית סרי. נערת היומולדת

שנה חדשה ויום הולדת הולכים אצלי תמיד ביחד. שנים זה ככה. סמיכות תאריך יום ההולדת שלי לפתיחתה של שנה חדשה, מביאה איתה תמיד התרגשות של חדש בצירוף טפטופי גשם ראשונים והנהלת חשבונות נפש מתבקשת.

אני ממליצה לכם לעקוב אחרי תגובת העולם כשאתם מכריזים על יום הולדתכם הממשמש ובא. ההרגשה הכללית היא שאיש לא מפרגן לאיש באמת על גילו. הרוב עסוקים בעצמם, ומשום מה כל אזכור תאריך יום הולדת של מישהו ביקום, מיד מזכיר להם את גילם שלהם ושל קרוביהם או את הורוסקופיהם.

את הצעירים מאיתנו סביר שזה לא מעניין. חלקם אף משוכנעים שהם רחוקים שנות אור מהגיל המופלג שלנו, גם אם מדובר בהפרש של שנתיים בלבד. אבל התגובות של המבוגרים מאיתנו כלפי גילנו כבר מזמן הפכו למיצג קומי. רובם נוהגים מיד אחרי ה"מזל טוב" להוסיף את המילים המחניפות "ילדונת" ו"פיצפונת" ולו כדי שנושא השיחה יעבור אליהם ואל גילם מעורר הכבוד. ואז מגיע הפזמון הידוע: "הו הו, חכי שתגיעי לגילי".

אז חיכיתי בשקט. והגעתי. כבר שנה אני אומרת שאני בת 50. למרות שזה יקרה רק היום. ככה, כדי להתרגל לרעיון המבעית הזה. שמעתי שמדובר בז'אנר נפוץ בקרב בני גילי.

כל אחד מתייחס אחרת לסמליות שמביא איתו תאריך יום לידתו. כל אחד חוגג אחרת את יום הולדתו. כל גיל והחגיגות שלו. כל יומולדת וההתייחסות כלפיו. זה שונה מאדם לאדם. משנה לשנה. תלוי במצב של הרוח.

יש את החוגגים הסולידיים (20-10 חברים קרובים), יש את המציינים בראש חוצות (200-100 חברים המכונים "קרובים" לצורך המסיבה), יש סלבריטיז מהשורה הראשונה ביציע, שחוגגים ימי הולדת ולידות בליווי ספונסרים וחסויות (2,000-1,000 אנשים. רובם זרים) - ובתווך: מכחישיי יומולדת. אלה שלא מעוניינים לחגוג.

המכחישים, קווים לדמותם

 

* המכחישים האמיתיים: הם לא מדברים על התאריך ואין להם שום חשק לשיחות על הגיל או רצון לפתח את הנושא שנקרא יום הולדת. פשוט מתעלמים. וסיבותיהם עימם.

* המכחישים המתעתעים: הם רומזים ונסוגים, מודיעים ומתחרטים, קובעים ומבטלים, משדרים מסרים כפולים ומטרטרים אינספור תזכורות ופרסומות סמויות: "אני לא עושה עניין מימי הולדת" / "תעשו לי טובה ואל תחגגו לי" / "השנה אין לי כוח למסיבות" .

* המכחישים הנכנעים: מכחישי חגיגות שמתייחסים אך ורק לימי הולדת עגולים. בעיקר של עצמם. שם הם מתרגשים בחשאי ובהחלט עושים עניין.

עדיין לא החלטתי לאיזה מהמכחישים אני שייכת. אני חושבת שאני שייכת לנכנעים, כלומר לאלה שנצמדים בלבב פנימה לסמליות, לשמחה, לציפייה ול"רגשי" של ימי הולדת עגולים. זה משתנה אצלי. אין לי בעיה עם הגיל. אבל גם אין בי צורך בחגיגות ימי הולדת. בטח לא להפתעות.

הנה זה בעעעעע...

 

...והנה מגיע לו היום עוד יומולדת עגול שלי. זה שמצד אחד עושה חשק להכחיש ולהתכחש לו ולהמשיך בחיי כרגיל כאילו ולא היה – ומצד שני בא לי לרוץ ברחובות בחוטיני מנומר ולצרוח "מזל טוב לי. איזה כיף לי. אני בת 50! יוהוהוהוהו".

אז כן, הפנמתי כבר שזה לא החמישים של פעם הזכור לי מהילדות (של הדודות והסבתות עם המבטא הכבד), ואני גאה להיות שייכת לדור חשוב של נשים שהביאו את אופציית השינוי מעצם דרך חייהן שלהן.

את בנות גילי אני מכנה "הדור שנפל בין הכיסאות": נשים קרייריסטיות שהן בנות לאמהות לא קרייריסטיות, שגדלו לתוך תא משפחתי "שלא מפרקים" גם כשמאד רע. דור של מורדות בתפקיד האישה הקלאסי שעליו חונכנו, שבעט כמעט בכל מה שההורים כל כך ניסו לשמר וברא נשיות חדשה.

יש משהו מרגיע במחשבה שאני שייכת לדור של נשים משובחות, יוצרות, יפות (גם טבעיות), מוכשרות, סקסיות, אמהות מדליקות שנשבעו לעצמן לגדל אחרת את ילדיהן, חלקן מצויות בעמדות מפתח מובילות בכל התחומים (מה שלא היה כשהייתי קטנה ואינו מובן לי מאליו), וכמובן - כמויות אדירות של נשים שהגיעו למסקנה ש"לא בכל מחיר" - העזו לשנות ולחצות את הטאבו עליו גדלו ו...התגרשו.

עדיין זכורה לי אותה אסיפת הורים בביה"ס היסודי וההתלחששות החשאית מאחורי גבה של המחנכת: "שמעתם?! - היא ג-רו-שה מסכנה".

לא חשוב הגיל?

 

נשים מחמיאות אחת לשנייה בלי שום קשר לשום מציאות. די לראות בפייסבוק תגובות של נשים לחברותיהן על כל פיפס שצולם בצל. גיל הוא לגמרי עניין של הרגשה. ולא יועילו כל משפטי ה"היא לא נראית בגילה". איך נראים בגילה? – מי מחליט?

ההתעסקות של נשים וגילן תמיד סקרנה אותי. אני ערה וערנית לשמוע מנשים רבות (מבוגרות ממני) על נפלאות הגיל הזה, רואה סביבי נשים מדהימות בנות גילי שנראות לי בשיא פריחתן (היצירתית/היצרית), קוראת לא מעט ראיונות עם יוצרות בנות חמישים פלוס ומאושרת מהזדהות על חיי יצירה פעילים ופוריים, נתקלת בכתבות בסגנון "חמישים הוא ארבעים החדש" ומהנהנת בחיוך צדדי כאחת שיודעת על מה מדובר. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה ידיעה בעיתון (בכל הקשר) שנפתחת במילים "גרושה בת חמישים...", משהו בי מצקצק ומרחם על ההיא, המבוגרת הזאת שכתבו עליה. כאילו וזה לא מצבי.

כן אזכה לשנה הבאה

 

וכמו כל יומולדת שמגיע מיד אחרי ראש השנה – מתגבשת לה רשימה של רצונות לשנה הבאה עלי לטובה:

* להקשיב יותר.

* לדבר פחות.

* לגדל ציפורניים.

* לברוא מרפקים.

* לבקר את סבתא שרה הרבה יותר.

* לקפוץ לאמא גם באמצע השבוע.

* להיות יותר מסודרת.

* עוד להתנדב.

* לצאת לחופש.

* לשמוע יותר מוסיקה. דיסקים, לא רק מיוטיוב.

* לראות יותר סרטים בקולנוע.

* לקרוא הרבה יותר ספרים.

* לא להיגרר לרכילות ולשון הרע.

* סתם לבהות.

* למצוא אהבה. ככה במקרה. בלי הכנה מוקדמת.

* להמשיך להוציא לפועל כל חלום יצירתי.

* לומר אהבה לקרובים לי. ככה סתם.

* לזכור להודות. כל הזמן. על ה"יש". כי יש. והרבה. גם כשקשה. גם כשכואב. גם כשמתגעגעים.

*להתרכז בכוח העצום שיש לרגע הזה.

שנה טובה לכל מי שביקר כאן. חלומות נועדו להגשמה.

* אלק לא מתייחסת לימי הולדת... טור שלם הקדשתי לו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה