באה מתוך בועה

ארנה קזין ליוותה את בת זוגה בלידה שנייה עוצמתית, והיא חושבת שאוצר הדימויים של הלידה צריך לתפוס מקום מרכזי בתרבות

09/10/2011
ארנה קזין קבלו עדכונים מארנה
  • RSS
» לידה, ThinkStock

בראש השנה, בשלוש וחמישים לפנות בוקר, ילדה בת זוגי מיכל את בתנו, אחות לנעמי.

אני כותבת את הדברים האלה שישה ימים לאחר הלידה. שעת בוקר מאוחרת. מהרחוב נשמעים שירת בולבולים, צווחות של דררה וקולות של מקדחה. התינוקת, יעל, נמה בזרועותיה של אמה. היא נראית שבעה ושקטה. אחותה הגדולה נעמי נמצאת כעת בגן, מתמודדת עם אתגרי היומיום – אין לי דרך לדעת מה שלומה. טושה, הכלבה הקטנה בצבע קינמון, שוכבת פשוקת אברים על ספסל במרפסת. אנחנו בבית. עירנות לאה. פוסט פארטום. אחרי הלידה. אחרי היציאה. אחרי הפרידה.

אני נזכרת: האחות שקיבלה אותנו במיון של בית יולדות ליס בחצות הליל, נדמה לי ששמה אביבית, תמירה ונאה, הרעיפה עלינו עידוד וחיבה. היא התפעלה מההתקדמות בפתיחה ומהעמידה של מיכל בסבל. הבטיחה לה שהיא תכף יולדת. שאלה אותי אם אני הבת-זוג, הניחה יד על כתפי במחווה של ידידות וחיזוק. עלינו מיד לחדר הלידה - מיכל בצירים עזים. החדר קר, מואר באור לבן בוהק, מתכתי, קשה, אין בו פינה רכה, חסר בו חן. הניתוק מהבית – המוכר, השקט, השליו, המואפל –  שבו מיכל סבלה צירים במשך שמונה שעות, מורגש באחת. כעבור רגעים אחדים נכנסת לחדר מיילדת, מדברת בקול גבוה, צייצני, מפר שלווה. אני נדרכת.

במשך ארבע שעות בחדר הלידה ניסיתי לאפשר למיכל להישאר בבועה של ריכוז והתכנסות. כך יעצה לנו בתבונה סיון, הדולה, בפגישת הכנה ללידה שבה עיבדנו את הלידה הקודמת והפקנו ממנה לקח או שניים. אז היתה זו לידה ממושכת מאוד, כמעט שתי יממות, שבסופן, לאחר עמידה של מיכל בכשלושים שעות צירים, נסחפנו למפל ההתערבות הרפואית: החל מפקיעה יזומה של מי השפיר, דרך הרדמה באפידורל, ועד למנות הפיטוצין לזירוז האלים. סיון אמרה: היולדת צריכה להיות בתוך בועה כמו אשה המכוונת לאורגזמה. מיכל אומרת: כמו חתולה שמחפשת מגירה חשוכה להתכנס בה להמלטה.

אנחנו בחדר הלידה. מיכל בכאביה, מתהלכת בחדר או כורעת על המזרנים שהורדנו מהמיטה הענקית אל הרצפה או נעזרת במקלחת או מתיישבת על הכדור הגדול שכוסה בסדין. היא נאנחת או שרה לעצמה בקול נמוך. אני שומרת על הבועה שלה ומתבוננת.

אני מרותקת למערך הכוחות והיחסים של חדרי הלידה: בין האחיות המיילדות – קשובות, יצירתיות, נבונות ומיומנות – לבין  הרופאים והרופאות: עבדי המוניטור והפרוטוקול, קורבנות של תרבות תביעות הביטוח; סמכותיים, ענייניים, מתקשים להביט בעיני היולדת ולשוחח איתה. יחסים משונים של היררכיה עקומה.

כעבור שעתיים לבד בחדר הלידה, עם ביקורים מדי פעם של המיילדת – שלאט לאט התאימה את טון הדיבור שלה לרוח השקטה השוררת בחדר – נכנסה אליו רופאה בפעם הראשונה. היא ניגשה מיד למוניטור, הכריזה על בואה ועל תוארה -  שלום, אני ד"ר זו וזו -  נזפה במיכל הנאנקת בכאב על שהיא לא מחוברת למוניטור, הפטירה – אני צריכה רישום, הרישום לא תקין, הלידה הזאת לא מתקדמת – ויצאה לדרכה.

המיילדת הנהנה, התנצלה לפני הרופאה על הרישול ברישום, ניסתה לתקן, לחבר את המוניטור, לרצות את המכשיר. האם ראיתי בעיני המיילדת גלגול אישונים של הסתייגות, כלאחר ייאוש, מהרופאה הנוקשה? נדמה לי שכן, אני לא בטוחה. ואני תוהה: מה קורה שם בבית הספר לרפואה, שמרחיק כל כך את המומחים לילודה מהנשים היולדות, גופן ונפשן?

אנחנו מזעיקות את סיון הדולה, כדי שתעזור לנו לעמוד מול לחצי הרופאים וצקצוקי המוניטור. איכשהו, רגעים אחדים לאחר שהיא נכנסת לחדר, הלידה מתקדמת. הנוכחות של סיון נוסכת ביטחון ומחזקת את הבועה. מיכל יולדת בכאב גדול. התינוקת נשלפת החוצה. שיער שחור. גוף קטן. פנים עגולים. מיכל מקבלת אותה לחיקה. התינוקת מגששת דרכה אל השד. מיכל, עדיין בכאב. מתרגשת, אבל מתקשה להתרכז. רק כשהיא יולדת את השלייה, כעבור כחצי שעה, הקלה גדולה. מיכל נשטפת אור. התינוקת יונקת באון.

עכשיו שקט. יעל בת שישה ימים. הבית שקט, נח, עייף ושמח. זו מנוחת היולדת – זו אינה מנוחת הלוחם. אני חושבת על כוח העמידה של מיכל. 12 שעות של כאב באומץ בלי לומר נואש.אני חושב שגבורת היולדות – ההולכות אל הכאב כדי להביא חיים – הגבורה הזאת היא זו שאמורה להיות בסיס לדימויים של אומץ, כוח עמידה, כוח סבל, התגברות, הישג. היא ולא אחרת.

אני חושבת כמה משונה שהחברה האנושית – במיוחד בישראל, במיוחד בעברית – ויתרה על אוצר הדימויים הזה והחליפה אותו בשפה הגברית. כשמתארים אצלנו התמודדות פוליטית, או דרמה חברתית, עסקית או אנושית אחרת מכל סוג שהוא, הנטייה היא לתאר את הדברים במונחים מתחום הספורט או המלחמה. תבוסה. נוק- אאוט. ריצת מרתון. הפגזה. מארב. טקטיקה. מאבק. קרב.

אני חושבת: הגיעה העת שאוצר הדימויים של הלידה יתפוס מקום מרכזי בתרבות ויעשיר את היכולת שלנו לתאר מצבים קיצוניים ולהבין אותם. לדוגמה: "המשא ומתן בין הצדדים תקוע כבר יממה בפתיחה של שש אצבעות". "ירדו לנשיא המים ועכשיו אצה דרכו להכריע". "המשטרה עמדה להוטה מנגד, כמו צירי דחף שאסור לדחוף". או זה: "בעלי המניות אינם מרוצים מנתוני הרבעון האחרון; המשקיעים ייאלצו להזרים מנות יפות של פיטוצין לתאגיד". טוב, אפשר עוד להשתפר. צריך רק לשחרר את הדמיון. מעתה בכל פעם שאראה דימוי קרבי או ספורטיבי לתיאור מציאות מאתגרת - פוליטית, חברתית או אישית - אנסה להחליף אותו בתמונה מחדר הלידה.

בלי להתנסות אי פעם בלידה בעצמי, אלא כמתבוננת בלידות שילדה אהובתי, אני מבקשת להעיד: עבודת הצירים, הלחץ, הקריעה והבריאה מעוררת כבוד, ומזמינה ענווה.

צילומים: ThinkStock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה