עמוד ראשון ליום כיפור

מיוחד לחג שהכי טוב לישון בו: מפנקים בשני עמודים ראשונים מתוך ''שינה'' של הרוקי מורקאמי ואחד מ''חבית הקסמים'' של ברנרד מלמוד

06/10/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

שינה (מהדורה מאוירת)

הרוקי מורקאמי

מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

כבר שבעה־עשר ימים רצופים אני לא ישנה. וזה לא אינסומניה. אני יודעת מה זה אינסומניה. היה לי משהו דומה כשלמדתי באוניברסיטה. "משהו דומה", כי אני לא בטוחה שמה שהיה לי אז זה בדיוק מה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים אינסומניה. אני משערת שרופא היה יכול להגיד לי. אבל לא הלכתי לרופא. ידעתי שזה לא יועיל. לא שהיתה לי סיבה לחשוב ככה. תקראו לזה אינטואיציה נשית — פשוט הרגשתי שאי־אפשר לעזור לי. לכן לא הלכתי לרופא, ולא אמרתי כלום לא להורי ולא לידידי, כי ידעתי שזה בדיוק מה שהם יגידו לי לעשות.

בפעם ההיא נמשך אצלי ה"משהו שדומה לאינסומניה" חודש שלם. במשך כל הזמן הזה לא עצמתי עין. בלילה הייתי נכנסת למיטה ואומרת לעצמי, "ועכשיו הגיע זמן לישון." זה הספיק כדי להעיר אותי. זה היה קורה מיד — כמו רפלקס מותנה. ככל שהתאמצתי יותר לישון, ככה נעשיתי יותר ערנית. ניסיתי אלכוהול, ניסיתי כדורי שינה, אבל שום דבר לא השפיע.

לבסוף, כשהשמים היו מתחילים להתבהר לקראת הבוקר, היה נדמה לי שאני מתחילה להירדם. אבל זאת לא היתה שינה. בקושי נגעתי בקצות אצבעותי בשולי השינה. וכל הזמן הזה היתה נפשי ערה לגמרי. גם אם הרגשתי שמץ של נמנום, היתה נפשי, השוכנת לה בחדר משלה, ממשיכה לצפות בי מעברו של קיר שקוף. האני הגשמי שלי היה תועה כה וכה באורו הקלוש של הבוקר, וכל אותו הזמן היה חש בקרבתו את נשימותיה של נפשי ואת מבטיה הנוקבים. בעת ובעונה אחת הייתי גם גוף אחוז קורי שינה וגם נפש נחושה להישאר ערה.

הנמנום הקל הזה היה נמשך לסירוגין כל היום. כל הזמן היה ראשי מעורפל. לא יכולתי להבחין בבירור בדברים סביבי — לא במרחק שלהם ממני, לא בגודלם ולא במרקם שלהם. הנמנום היה תוקף אותי בהפסקות קצובות, כמו גלים: ברכבת התחתית, בכיתה, ליד שולחן האוכל. נפשי היתה נשמטת מגופי. העולם היה מתנודד ללא קול. חפצים היו נופלים לי מהידיים. העיפרון, הארנק, המזלג, היו נחבטים ארצה ברעש. הדבר היחיד שרציתי זה לצלול למיטה ולישון. אבל לא יכולתי. העֵרוּת תמיד ארבה לי. הרגשתי את צִלָּהּ המצמרר. זה היה הצל שלי עצמי. מוזר, הייתי אומרת בלבי בשעה שהנמנום היה גובר עלי, אני שרויה בצל של עצמי. הייתי מתהלכת מתוך נמנום, אוכלת מתוך נמנום ומדברת עם אנשים מתוך נמנום. והדבר המוזר ביותר הוא שאף אחד לא שם לב. באותו חודש רזיתי בעשרה קילוגרמים, ואף אחד לא שם לב. איש מבני משפחתי, מידידי ומחברי ללימודים לא ראה שאני חיה מתוך שינה.

וזאת האמת לאמיתה: חייתי מתוך שינה. גופי נעשה חסר תחושה, כמו גוויית טובע. עצם קיומי, חיי בעולם הזה, נראו כמו הזיה. כשהיתה נושבת רוח חזקה, חשבתי שהיא עומדת להעיף את גופי אל קצווי תבל, אל איזו ארץ שמעולם לא ראיתי ולא שמעתי עליה, ושם ייפרדו גופי ונפשי זה מזה לעד. תחזיקי חזק, הייתי אומרת לעצמי, אבל לא היה לי שום דבר להיאחז בו.

ואחר כך, עם בוא הלילה, היתה חוזרת הערנות הגדולה. לא הייתי מסוגלת להתנגד לה. כוח אדיר כלא אותי בקִרבָּה חסרת אונים. כל מה שיכולתי לעשות זה להישאר ערה עד הבוקר, בעיניים פקוחות לרווחה בחשכה. אפילו לחשוב לא יכולתי. הייתי שוכבת ומקשיבה לשעון המתקתק את השניות, ולא עושה דבר, רק בוהה באפלה המִתעַבּה לאִטה ואחר כך נמוגה לאִטה.

ואז יום אחד זה נגמר. בלי כל התראה, בלי שום סיבה חיצונית. התחלתי לאבד את ההכרה ליד שולחן ארוחת הבוקר. קמתי על רגלי בלי לומר מילה. ייתכן שהפלתי משהו מן השולחן. היה נדמה לי שמישהו מדבר אלי. אבל אני לא בטוחה. התנודדתי אל החדר שלי, זחלתי לתוך המיטה בבגדים, ושקעתי בשינה עמוקה. עשרים ושבע שעות נמשכה השינה הזאת. אמי נתקפה בהלה וניסתה להעיר אותי בטלטלה. היא אפילו סטרה לי על לחיי. אבל אני המשכתי לישון עשרים ושבע שעות ללא הפסקה. וכשסוף־סוף התעוררתי, חזרתי לעצמי. כנראה.

אין לי מושג למה היתה לי אז אינסומניה, גם לא למה נרפאתי פתאום ממחלתי. כאילו הביאה הרוח מאיזה מקום ענן עבה, שחור, עמוס כולו אותות מבשרי רע שאינני יודעת את פשרם. איש אינו יודע מאין בא דבר כזה ולאן הוא הולך. אני רק בטוחה שהוא אמנם פקד אותי לזמן־מה, ואחר כך הסתלק.

על כל פנים, מה שיש לי עכשיו אינו דומה לאותה אינסומניה. בכלל לא. אני סתם לא יכולה להירדם. אפילו לא לשנייה. אבל חוץ מהעובדה הפשוטה הזאת אני לגמרי נורמלית. אני לא מרגישה רדומה, וראשי צלול כמו תמיד. אולי אפילו צלול יותר. גם מבחינה גופנית אני נורמלית: התיאבון שלי בסדר גמור; אני לא עייפה. במונחי המציאות היומיומית אין לי שום בעיה. אני רק לא יכולה לישון.

גם בעלי וגם הבן שלי לא שמו לב שהפסקתי לישון. ואני לא דיברתי איתם על זה. אני לא רוצה שיגידו לי ללכת לרופא. אני יודעת שזה לא יועיל. אני פשוט יודעת. כמו אז. זה משהו שעלי להתמודד איתו בכוחות עצמי.

לכן הם לא חושדים בכלום. למראית עין חיינו זורמים הלאה ללא שינוי. שלווים. שִגרתיים. בבוקר, אחרי שבעלי והילד יוצאים מהבית, אני לוקחת את המכונית שלי ונוסעת לקניות. בעלי הוא רופא שיניים. המרפאה שלו נמצאת במרחק עשר דקות נסיעה מהבית שלנו. הוא וידיד שלו מבית הספר לרפואת שיניים הם הבעלים שלה בשותפות. ככה הם יכולים להרשות לעצמם להעסיק טכנאי ופקידת קבלה. לקבל את עודף המטופלים זה של זה. שניהם רופאים טובים, לכן הם מצליחים יפה מאוד יחסית למרפאה שפועלת רק חמש שנים ונפתחה בלי שום קשרים מיוחדים. הם כמעט מצליחים יפה מדי. "לא רציתי לעבוד כל כך קשה," בעלי אומר, "אבל אין לי מה להתלונן."

ואני תמיד אומרת, "באמת, אין לך מה להתלונן." וזה נכון. נאלצנו לקחת הלוואה ענקית מהבנק כדי לפתוח את העסק. מרפאת שיניים דורשת השקעה כבדה בציוד. והתחרות אכזרית. המטופלים לא מתחילים לנהור פנימה ברגע שאתה פותח את הדלתות. הרבה מרפאות שיניים נסגרו מחוסר מטופלים.

היינו אז צעירים ועניים, והיה לנו תינוק שזה עתה נולד. איש לא היה יכול להבטיח לנו שנשרוד בעולם הקשוח הזה. אבל שרדנו, כך או אחרת. חמש שנים. לא, באמת אין לנו מה להתלונן. אבל עדיין נשאר לנו להחזיר שני־שלישים מהחוב.

"אני יודעת למה יש לך כל כך הרבה מטופלים," אני תמיד אומרת לו. "זה בזכות הפרצוף היפה שלך."

זאת הבדיחה הפרטית שלנו. הוא בכלל לא יפה. למען האמת, יש לו פרצוף קצת מוזר. עד היום אני תוהה לפעמים למה התחתנתי עם גבר שנראה מוזר כל כך. היו לי חברים אחרים שנראו הרבה יותר טוב.

מה עושה את פניו מוזרות כל כך? בעצם, אני לא יודעת. אלה לא פנים נאות, אבל גם לא מכוערות. וגם לא מהסוג שאנשים אומרים שיש להן "אופי". האמת, "מוזר" זאת המילה היחידה שמתאימה. או אולי יהיה מדויק יותר לומר שיש לו פנים חסרות ייחוד. בכל זאת, מוכרח להיות משהו שגורם לפנים שלו להיות חסרות ייחוד, ואם אוכל להבין מהו הדבר הזה, אולי אוכל להבין את המוזרות שלו. פעם ניסיתי לצייר אותו, ולא הצלחתי. לא יכולתי לזכור איך הוא נראה. ישבתי והחזקתי את העיפרון מול הנייר ולא הצלחתי לשרטט אף קו. הייתי בשוק. איך אפשר לחיות עם אדם כל כך הרבה שנים ולא להיות מסוגלת לדמיין את פניו? ידעתי לזהות אותו, כמובן. מדי פעם אפילו היו עולות לי בראש תמונות שלו. אבל כשרציתי לצייר אותו, נוכחתי לדעת שאני לא זוכרת שום תו מתווי פניו. מה יכולתי לעשות? זה כמו להיתקל בקיר בלתי נראה. הדבר היחיד שזכרתי הוא שהפנים שלו נראות מוזרות.

כשאני נזכרת בזה אני בדרך כלל נתקפת עצבנות.

יחד עם זאת, הוא מסוג האנשים שכולם אוהבים. בעבודה שלו זה יתרון גדול, כמובן, אבל לדעתי הוא היה מצליח כמעט בכל דבר. אנשים מרגישים ביטחון כשהם מדברים איתו. מעולם לא פגשתי אדם כמוהו. הוא מוצא חן בעיני כל החברות שלי. ואני מחבבת אותו, כמובן. אני חושבת שאני אפילו אוהבת אותו. אבל בעצם, הוא לא ממש מוצא חן בעיני.

על כל פנים, יש לו חיוך טבעי ותמים כזה, בדיוק כמו של ילד. לא הרבה אנשים מבוגרים יכולים לחייך ככה. ויש להניח שמצפים מרופא שיניים שיהיו לו שיניים יפות, ואכן יש לו.

"זאת לא אשמתי שיש לי פרצוף יפה כזה," הוא תמיד משיב כשאנחנו משתעשעים בבדיחה הפרטית שלנו. אנחנו היחידים שמבינים אותה. פירושה הכרה במציאות — בעובדה שהצלחנו לשרוד, כך או אחרת — וזה חשוב לנו, הטקס הזה.

חבית הקסמים

ברנרד מלמוד

תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: עדה פלדור

כתר

שבע השנים הראשונות

פֶלְד, הסנדלר, היה מוטרד מכך שסוֹבֶּל, העוזר שלו, מגלה חוסר רגישות מוחלט כלפי שרעפיו ולא חדֵל אף לרגע מהחבטות הקנאיות שלו בכַן-האימום. פֶלְד נתן בו מבט, אבל ראשו הקירח של סוֹבֶּל היה רכון מעל הכַּן בעת שעבד, והוא לא שם לב. הסנדלר משך כתפיים והמשיך להביט מבעד לחלון, האטום למחצה תחת מעטה הכפור, באובך קצר-הרואי של שלג פברואר היורד. לא הלובן המטושטש שבחוץ וגם לא הזיכרון הנוקב והפתאומי מהכפר הפולני המושלג שבו בזבז את נעוריו יכלו להסיח את דעתו ממַקס, הסטודנט (מבקר-מתמיד במוחו של פֶלְד מאז שעות הבוקר המוקדמות, כשפֶלְד ראה אותו חוצה בכבדות את תלוליות השלג בדרכו ללימודים) שהוא, פֶלְד, כיבד כל כך בגלל הקורבנות שהבחור מעלה כבר שנים - בחורף או בחום היוקד - על מזבח השכלתו. מַאֲוֶוה ישן שב לרדוף את הסנדלר - לו רק היה לו בן במקום בת - אבל המחשבה הזאת פרחה עם השלג, כי אם הייתה לפֶלְד תכונה מובהקת, זאת הייתה מעשיוּת: הוא היה איש פרקטי. ואף על פי כן, הוא לא הצליח להימנע מההשוואה בין חריצותו של הבחור, שאביו רוכל, ובין אדישותה של מרים ללימודים. נכון, היא תמיד החזיקה ספר בידה, אבל כשניתנה לה ההזדמנות ללמוד בקולג', אמרה שהיא מעדיפה למצוא עבודה. הוא התחנן אליה שתלך ללמוד, הסביר לה שאבות רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם לקולג', אבל היא אמרה שהיא רוצה להיות עצמאית. ואם מדברים על השכלה, שָאלה, מהי השכלה אם לא ספרים, ועל אלה היא מקבלת כל הזמן ייעוץ מסוֹבֶּל, שקורא בשקדנות את הקלסיקונים. תשובתה ציערה מאוד את אביה.

דמות הגיחה מן השלג, והדלת נפתחה. גבר עמד ליד הדלפק ושלף מתוך שקית נייר זוג נעליים בלויות שנזקקו לתיקון. להרף רגע לא היה לסנדלר מושג מיהו, אבל אחר כך נרעד לבו כשקלט, עוד לפני שהבחין בבירור בפרצוף, שמקס עצמו עומד שם ומסביר במבוכה מה הוא רוצה שיתקנו בנעליים הישנות שלו. פֶלְד אמנם הקשיב בחפץ לב, אך הוא לא יכול לשמוע מילה, מפני שההזדמנות שנפלה עליו כאן כמין פצצה הייתה מחרישת אוזניים.

הוא לא יכול לזכור בדיוק מתי עלה הרעיון במוחו לראשונה, כי היה ברור שלא פעם ולא פעמיים שקל להציע לבחור שייפגש עם מרים. אבל הוא לא העז לדבר, כי אם מקס יגיד לא, איך יעז להסתכל בו שוב? או מה יהיה אם מרים, שמרבה כל כך לדבר על עצמאות, תתפרץ בכעס ותגער בו על שהוא מתערב? בכל זאת, הסיכוי היה טוב מכדי שיוותר: כל מה שצריך הוא להציג אותם זה בפני זה. ייתכן שהיו נעשים חברים מזמן, לו נפגשו במקרה היכנשהו, ואם כך, כלום אין זה תפקידו - חובתו - להפגיש ביניהם? להגיע לסיכום חשאי, בלתי מזיק, שיחסוך פגישה ברכבת התחתית למשל, או היכרות הדדית באמצעות חבר משותף ברחוב? שמקס רק יראה אותה וידבר איתה פעם אחת - בטוח שכבר יהיה מעוניין. ובאשר למרים, איזה נזק כבר יכול להיגרם לבחורה שעובדת במשרד, שנתקלת רק באנשי מכירות קולניים ובפקידי משלוח נבערים, מפגישה עם בחור טוב ומשכיל? אולי הוא יעיר בה חשק ללכת לקולג'? ואם לא - וכאן התייצב הסנדלר סוף סוף מול האמת - שתתחתן לפחות עם בחור משכיל ותחיה חיים טובים יותר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה