נשים נערצות

דפני ליף, נורית זרחי, רונה קינן, תמר מור סלע, רונית אלקבץ, ליאת בקייר ואמא שלי, נשים שהייתי רוצה להיות קצת כמוהן

05/10/2011
שלחו לחבר
 תגובות 
» ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

» 4 שייקים טעימים לקיץ

שייק קר ומרענן יכול להיות פינוק אמיתי בקיץ החם שלנו וגם דרך נפלאה לשלב יותר פירות וירקות (כן, ירקות) בתזונה. את השייק אפשר לאכול כארוחת ביניים או כארוחת בוקר קלילה

שני רז, 03/07/2016
צילום: נעה זני
>> צילום: נעה זני

קינאה נחשבת לרגש מאוד לא אלגנטי, אפילו מכוער, ואף צבע הדביקו לה. אני משוכנעת שקינאה ללא זדון יכולה להיות מנוע, מטען לשינוי, ובעלת מחולל יצירתי. יש נשים שמעוררות בי את הרגש הזה מכיוון שהן מחזיקות בנכסים שאני שואפת להם, והם אינם חומריים כלל. הן תכונות, יכולות, שהייתי רוצה לעצמי, לשכפל ולהעביר אלי. ואם אפשר, בלי לשלם מחיר על חשבון דברים שאני מחבבת בי. פסיפס הנשים שאני מעריכה וחומדת את אוצרותיהן מגוון, חלקן אנונימיות, חלקן מוכרות היטב, את חלקן לא פגשתי מעולם, אבל אני קוראת בהן את הכמיהה שלי לדברים שחסרים.

דפני ליף

כן, קלישאה, אבל הנערה הזו מעוררת בי שילוב של התפעלות, קנאה והערכה אינסופית על התכונה המרכזית שלה, אומץ צרוף. האומץ לעמוד מול כוחות עצומים, חלקם מתוחכמים בהרבה, ואפלים באינטרסים שלהם, ומול העולם, התקשורת והציבור והביקורת הצורבת שחטפה בין היתר. בלי דוברים, בלי ספינים ושפה שיווקית מנוכרת, בכנות חשופה נדירה, עשתה את מה שחלמתי עליו בסתר ליבי. ולמה לא עשיתי?בגלל התבוסתנות שלי (כנראה עניין של חינוך) וכן, מציאות שבה אני עובדת במשרה מלאה ומגדלת שני ילדים ללא עזרה משפחתית, מנעו ממני.

נורית זרחי

נורית זרחי היא אשה לא קלה בחייה האישיים. לא בטוח שהייתי יכולה להיות חברה שלה. אבל יצירתה המופתית מבטלת את הצורך שתהיה נחמדה. קורפוס יצירתה, לילדים ולמבוגרים, נכס ליצירה העברית, מלווה את חיי בשנים האחרונות, במיוחד מאז הפכתי לאמא; שהסיפורת לילדים מהווה מקום לעוף איתו גבוה על כנפי האלגוריה הפנטסטית שלה, והשירה והסיפורת שלה מהווים השראה גדולה, מאפשרים לי להביט עמוק פנימה לאשה ולאדם שאני, ולהזדהות עם הכמיהה לבועה חוץ מציאותית.

רונה קינן

היא לא רק מוכשרת להפליא, כותבת ומלחינה שירים יפים, ואלבומים כמעט מושלמים, יש משהו ברונה קינן שכובש אותי באיפוק המלכותי שהיא מתנהלת בו, נדמה לי שקוראים לזה 'קוליות'. במרחב התקשורתי-תרבותי המזיע הזה שלנו, אני מחבבת את הריחוק שלה שהוגדר אמנם כקרחוני, אבל מי ששומע אותה מדברת, וודאי קורא לעומק את הטקסטים הנפלאים שלה, מבין שזה רחוק מהמציאות. האלבום שלה על אביה, "שירים ליואל", הוא מההספדים המרגשים בשפה העברית.

רונית אלקבץ

בטמפרטורות שלה היא קצת אנטיתזה לרונה קינן, אבל בדרכה היצירתית היא נועזת, לא מחשבנת, ומלאת עוצמה. פמיניסטית בכל איבר, ולא מסתפקת בתפקידים הנכתבים עבורה, כשעברה מזמן לעמדת הכותבת והבמאית הדעתנית. התיאטרליות שלה שקיבלה הרבה חיצי לעג הפכו לשפה אסתטית אישית, שהיא לא מתנצלת עליה, וטוב שכך.

תמר מור-סלע

תמר מור-סלע הוציאה לפני כמה שנים ספר מרשים ומרתק על אמהות "להיות אמא". בספר היא ראיינה אמהות שונות שיש להן סיפור מעניין ונוגע על האמהות שלהן וגרמה להן לחשוף מחשבות כמוסות עליה, מנקודת מבט מעמיקה מהשגרתי. זכור לי במיוחד הסיפור של סופרת הילדים מיריק שניר, על אמהותה לילד עם מוגבלות. הצילומים הנפלאים של עליזה אורבך משלימים עבודה יפהפיה שיש לה מקום על המדף הרגשי והתרבותי שלנו. ולאחרונה הלכה מור סלע צעד נוסף לכיוון מחקר האמהות שלה וחברה למיזם קהילתי חברתי נחוץ מאוד לאמהות שהקימה דפנה נוימן, "אם לאם בקהילה". זו תכנית המיועדת לאמהות אחרי לידה באשר הן, ללא קשר למעמדן הכלכלי-חברתי, למוצאן או לדתן, הזקוקות לתמיכה וליווי. מערך התמיכה ניתן להן ע"י אמהות מנוסות המתנדבות ומוכשרות לכך. "בעידן המודרני נשים אחרי לידה נותרות לא פעם לבדן", נכתב באתר, "ללא מעגלי תמיכה משפחתיים או קהילתיים. תחושת הבדידות מולידה קשיים פסיכולוגים (עד דיכאון חמור), קושי לטפל היטב בתינוק והעמקת הנתק מהסביבה. ישנן תוכניות בדמות "אם לאם" נוספות בארץ, אך לרוב פעולתן נעשית באופן נקודתי ללא הקשר קהילתי. שאיפתנו היא כי שבכל יישוב ויישוב בארץ יוקם מרכז תמיכה של "אם לאם בקהילה" והוא יהווה חלק בלתי נפרד מהשירותים הניתנים ע"י המועצה/עירייה ללא תשלום". אין מספיק מילים לתאר כמה הייתי זקוקה לשרות כזה כאמא חדשה, וכמה זמן עסקתי במחשבות על נחיצותו.

ליאת בקייר

חברתי לעבודה היא הטיפוס עליו נכתב הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה". קרייריסטית שאוהבת את העבודה שלה, אמא מעורבת ומסורה, תלמידת פילאטיס עקבית שמעל הכל יש לה תשוקה ואנרגיה גדולה לחיים, או מוטב לומר, היא מנוע סילון של שמחת חיים ואנרגיות. היא גורמת לי לתהות לא פעם, היכן השארתי את כל אלו, שאפיינו אותי פעם, התזזית המבורכת והגועשת היא חיות נפלאה, שהגיל והחיים שחקו אצלי, שרק תמשיך ככה.

הבת שלי

השמחה הטבעית, ההומור, היכולת לשחק בחיים, טוב הלב הענקי והאהבה העצומה שלה לאנשים, אוצרות טבעיים שהם רק חלק מהסיבה שהיא אהובה כל כך.

אמא שלי

טוב, קצת אירוניה לעת בגרות. כל החיים אני בורחת מהאפשרות להיות אמא שלי, כמו כולן. אבל אמא שלי עשתה השנה צעד עצום ומעורר גאווה כשיצאה לעבוד, למרות שהיא מתמודדת עם מחלת נפש כבר שנים רבות. אני מודה, לא נתתי לזה סיכוי, הייתי פסימית נוכח המשימה שלקחה על עצמה. בעזרת ארגון "אנוש", החשוב מאין כמוהו, היא השתלבה בעבודה שמתאימה לה וממלאת אותה בערך עצמי, נותנת סיבה לקום בבוקר. בשבילה מדובר בהתגברות הירואית על נסיבות חיים. אני גאה בה מאוד.



כתבות נוספות שיעניינו אותך

בחזרה למעלה