טועמת את הרגש

מה תקראו בימי הכיפורים? ציפי גוריון מורדי על הספר "טעמה העצוב של עוגת הלימון", על ילדה שאיל שני היה אוהב

04/10/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» עטיפת הספר

טעמה העצוב של עוגת הלימון/ איימי בנדר

מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אחוזת בית

בשבוע של יום הולדתה התשיעי רוז מגלה שהיא מסוגלת לחוש באוכל שלה את רגשותיו של מי שהכין אותו. היא טועמת את עוגת השוקולד-לימון שאמא שלה אפתה לכבודה ומגלה: "יכולתי בהחלט לחוש את טעם השוקולד, אך במפוזר ובמרומז, במעין פרישה או פתיחה, ונדמה היה שפי נמלא גם בטעם קטנות, בתחושת הצטמקות, דאגה, כאילו טעמתי מרחב שמשום מה ידעתי כי הוא קשור לאמי, תחושה דחוסה של מחשבותיה... כאילו הלימון והשוקולד רק מחפים על ריקנות".

הגילוי הזה משנה את רוז לחלוטין. היא לא מסוגלת לטעום אוכל מבלי שיתקיפו אותה תחושותיו של המבשל באופן שתלטני ואלים, משתדלת כל האפשר לאכול אוכל תעשייתי ולהימנע מהאוכל של אמא שלה. החוש שלה הולך ומתחדד והיא מסוגלת להבחין מאין הגיע כל מרכיב במאכלים שהיא טועמת. העולם שסביב החוש העל-טבעי הפעוט של רוז, יש לציין, כולו ריאלי. היא מנסה להבין במי היא יכולה לבטוח עם האינפורמציה הזו (החבר הטוב ביותר של אחיה מתגלה כאיש סוד מצוין, חברה חדשה בלימודים- פחות), מפתחת העדפות כלפי מאכלים מסוימים ועוקבת אחרי חיי הרגש של אימה דרך האוכל שהיא מכינה.

פשוט למדי להיקשר לרוז, היא כתובה נהדר והליווי של ההתמודדות שלה כילדה שונה שמנסה להסתדר עם העולם שסביבה אינו רגשני, אלא פרקטי עם שפע של מודעות עצמית. היא שומרת על הכישרון שלה לעצמה רוב הזמן אבל מדי פעם חשה צורך לדבר עליו עם מישהו, היא בן-אדם רגיל שמתמודד עם דבר-מה יוצא דופן שקרה לו. כשהיא עוד ילדה ומנסה להתמודד עם האימה שגורמת לה התחושה הזו חושבים שיש לה הפרעת אכילה או, במהלך התקף חרדה של ממש מציעים שהדמיון שלה פשוט מפותח מדי. כשהיא גדלה היא מוצאת, דרך האוכל, את המקום שבו היא מרגישה הכי בבית.

למה להאכיל בכפית

הבעיה, לטעמם של מרבית הקוראים ששוחחתי עימם, מתחילה איפשהו בשליש האחרון של הספר כש-בלי ספויילרים- עלילת משנה שיש בה פן פנטסטי עולה לפתע. בנקודה הזו היו קוראים שהתאכזבו, שכן החוש של רוז הוא היחיד בספר שמעלה את האופציה שמשהו כאן לא בדיוק טבעי, והתחושה שהופר חוזה מסוים בין הספר כפי שהבינו אותו עד כה לבינם היתה קשה עד כדי פסילת הספר. לטעמי הטוויסט הזה הופך את הספר למעניין יותר, מציב עבור רוז מראה כלשהי שמאפשרת לה להמשיך בחייה ולמצוא את דרכה בעולם.

הבעיה העיקרית מבחינתי נמצאת דווקא בפרשנות שמציע הטקסט על-גבי עטיפת הספר. מוצעת שם קריאה מטאפורית של הספר כספר חניכה על התמודדות היחיד מול העולם. אני שואלת את עצמי למה להרוס את הספר. למה להפוך פנינת פרוזה כתובה היטב עם נטייה לסוריאליזם לאלגוריה פשטנית? נראה שהמו"ל אינו מסוגל לסמוך על קוראיו שיתמודדו עם פיסת ריאליזם-מגי (שמוזרים ממנו קיימים בכתבי גרסיה-מארקס ומאיר שליו) ולפיכך מציע להם מוצא שיקל עליהם לבלוע: אה, זה בסדר, זה לא שהיא באמת טועמת רגשות, היא פשוט מתבגרת קצת מוזרה שצריכה להתמודד עם הייחוד שלה מול העולם המנוכר! עם זה אנחנו כבר יכולים להתמודד.

אני מנצלת את ההזדמנות הזו להפציר בכן להפוך להיות "הקוראות הבלתי-מושכלות" ולוותר על קריאת התקציר שעל-גבי עטיפות הספרים. אני מוצאת שכמעט תמיד עדיף להתמודד עם הספר כפי שהסופר רצה שיקראו אותו, מההתחלה ועד הסוף. כדי לדעת אם אני רוצה לקרוא ספר אני פותחת את צמד עמודיו הראשונים ורואה אם אני רוצה להמשיך, בלי לשמוע מה ההוצאה חשבה על הספר או לקבל מפתח מעוצב היטב לקריאתו. "טעמה העצוב של עוגת הלימון" הוא דוגמא קלאסית לכך, וחבל, שכן מדובר ברומן כתוב היטב, מרענן ויוצא דופן- אם מצליחים לשכוח את הקריאה האלגורית המוצעת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך