דתל"שים? אני בחוץ

חוסר שייכות תמידי, זה מה שהרגישה ציפי גוריון מורדי, בת למשפחה ציונית דתית וכיום חילונית, כשקראה את הספר של פוריה גל גץ

21/09/2011
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» העטיפה

הדתל"שים- פוריה גל גץ

עם עובד

"למה בכלל את קוראת את הספר הזה?" שאלו אותי. אני מנסה לזקק את הבלגן לכדי תשובה ומגיעה לקומבינציה של סקרנות, חיבת אנתרופולוגיה ישראלית, קנאת סופרים, רצון להשתייך לאיזו קבוצה ורצון לא להשתייך לאף קבוצה. קריאה בספר הזה מעבירה אותי מערבולות שלמות שכוללות, בעיקר, הרבה תסכול, ותסלחו לי עם ניסיון לכתוב עליו ביקורת יוצא מעט מבולבל עקב כך.

בשורה של ראיונות, פוריה גל גץ מנסה להבין את התופעה שזכתה בשנים האחרונות לראשי-תיבות שכבר הפכו שגורים כל כך שהורידו להם את הגרשיים- "הדתלשים". הצורה בה הספר כתוב, חלוקה לפרקים כגון "הדתלש: קווים לדמותו", "יחס הממסד הדתי" ו "היצירה הדתלשית", כשכל פרק בנוי ממספר ראיונות עם אנשים שיש להם נגיעה לנושא הפרק, הופכת את הספר לקליל לקריאה, כמו כתבת מוסף נרחבת מאוד. השאלות ששואלת הכותבת מוכיחות בקיאות ואינטיליגנציה, גם אם הבחירות שלה לא תמיד ברורות לי, שכן יש מספר קצת גדול מדי, לטעמי, של מרואיינים דתיים בספר ולא לגמרי ברור למה כה חשובה דעתם בנושא (הרב שרלו, למשל).

המערבולת מתחילה עם הנהון מאסיבי למקרא הקביעה בתחילת הספר, "להרבה אנשים הדתלשיות היא סוג של סכיזופרניה: תמיד לראות את שני הצדדים ולאחוז בשתי נקודות מבט". זה נכון, אך כששוב ושוב גל גץ חוזרת להצהיר על הדתלשים כמי שמנסים להיות גשר בין העולם הדתי לחילוני, כמי שתמיד ינסו למצוא בכל זאת מקום עבור העולם הדתי שעזבו, כמי שתמיד יתגעגעו לקהילה כבית, אני מוצאת את עצמי לבד.

כבר בתור בת גאה לציונות הדתית הייתי חלק מהניסיון להוות גשר במפגשים עם בתי-ספר חילוניים שבהם, בנועם, ניסינו להראות כמה אנחנו יותר טובים וצודקים מכולם. אמנם, כיאה לאותה סכיזופרניה, אני מוצאת את עצמי גם היום שוב ושוב מנסה להסביר לחבר מרעיי השמאלני שלא כל הימנים הם נוער גבעות ולצד השני אני נאלצת להבהיר שוב ושוב שלא כולם נגדם, אבל בזה מסתכמת התרומה שלי ל"גשר". הדת לא מהווה חלק מחיי כיום ואני לא מתגעגעת אליה כלל, ודאי שלא להיות חלק מקהילה. למעשה, כלפי הקהילה אני חשה בעיקר כעס. "קהילה", מבחינתי, היא זו השחצנית שמעולם לא קיבלה באמת משפחה כמו זו שלי, קצת יוצאת דופן, לשורותיה, קהילה שלא היתה מסוגלת להתמודד עם מי שקצת שונה מהשטאנץ הרגיל. אז קהילה של דתלשים? לא תודה, אני מעדיפה להישאר לבד.

לא כולם כאלו

התסכול גואה ככל שמתקרבים לפרק על ה"דתלשים המזרחים" ("מזרחים", כי התרבות בארץ כבר הבהירה לנו שזה ממש לא משנה אם באת מאלג'יר, מאיראן, ממצרים או מעיראק, מארץ דוברת צרפתית או מארץ דוברת ערבית- הכול מצטמצם לכדי "מזרחים"), שצריכים פרק משלהם כי הציונות הדתית מאז ומעולם הציבה בפני המזרחי המאמין מספר מצומצם של אופציות: השתכנזות, התחרדות שמשמעותה מעבר לעולם שגם בו תהיה תמיד נחות או מסורתיות לא-מתחייבת, שהולכת ונראית כמו האופציה השפויה ביותר.

ניכר, בעיקר, שהכותבת מנסה לקבל את אישורו של הממסד הדתי, ואולי לכן היא מראיינת גם את אורי אורבך, גם את הרב שרלו, ובכלל, מרבית המרואיינים בספר מוצגים כמי שעדיין מחפשים את דרכם, מקיימים מצוות אבל לא כחלק מקהילה דתית, או מצויים בקהילה אבל בוחרים לעצמם מה לקיים ומה לא. מעניין מאוד, יש לציין, הפרק על דתלשים ופוליטיקה, בעיקר עבור מי שרוב חבריו מחכים שלא רק הדתיות תעבור לו, אלא גם דעותיו הפוליטיות. חבל, הפעם, שאצל מרבית המרואיינים מוצגות דעות מרכז פושרות, או דעות מתנשאות כגון זו של דניאל גלרי, שחושב שמי שעוזב את הדת ונשאר ימני עושה רק את חצי הדרך ונותן אישור לתחושה ש"הקם להרגך השכם להורגו".

וכך אני מוצאת את עצמי מזדהה בעיקר עם אריק גלסנר (מצחיק, בהתחשב בזה שהפובליציסטיקה שלו אף פעם לא היתה כוס הקידוש שלי- הה הה, הומור מגזרי! וכמה טוב שיש את אורי אורבך באמצע הספר שיזכיר לנו שלפעמים זה נורא מצחיק להיות דתי) שהראיון עימו היה הראיון היחיד שבו חשתי שבכל זאת, אני לא לגמרי לגמרי לבד, ולא כל הדתלשים האלה אינם דומים לי במאום, כשהתחושה העולה ממנו היא זו של חוסר שייכות תמידי. אולי מתישהו זה עובר. אני מתחילה לחשוב שלא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה