המרדף אחרי הפס הורוד

ראיון עם מאירה ברנע-גולדברג, הכותבת של "כמה רחוק את מוכנה ללכת", על מסע לילד, שחור ולבן

20/09/2011
מירב אמיתי כהן קבלו עדכונים ממירב
  • RSS
» מאירה ברנע-גולדברג

כששואלים את מאירה ברנע-גולדברג מתי ידעה שסיפור ההתעברות שלה יהפוך לספר היא מספרת אנקדוטה מבדיקת אולטרסאונד שנערכה בתקופת טיפולי הפוריות שעברה: "יום אחד מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה בבדיקה ואגינלית שאמורה לקבוע מה מצב הזקיקים שלי בשעה שהטכנאית מחטטת בתוכי עם המתמר, ובאותה עת משוחחת בטלפון ומעבירה לחברה שלה מתכון לסלט גינה. הייתי יכולה לכעוס נורא ולהתפרץ עליה אבל במקום זה שיננתי את המתכון והחלטתי להכניס אותו לספר שאכתוב על התקופה הזה". החוויות והגילויים שגילתה אז על עצמה ועל סביבת גרמו לה להרות את ספר הביכורים שלה "כמה רחוק את מוכנה ללכת" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) שיצא לאוויר העולם לאחרונה.

אין פס ורוד

ברנע-גולדברג (33), נשואה ואמא לאבישי המתוק (שנה ושמונה חודשים), מנהלת משאבי אנוש ב"צומת ספרים", מעידה על עצמה כאדם אופטימי ושאפתני, כזו שתמיד ידעה לכבוש את היעדים שלה. "מאז שעמדתי על דעתי, תמיד הצלחתי להשיג את מה שרציתי, עד שקמתי בוקר אחד ואמרתי לבעלי שאני רוצה להיכנס להריון. מאז הדברים השתנו".

ההתחלה היתה שגרתית- מפסיקים לקחת גלולות, מנסים כמה חודשים ובדרך כלל מודיע פס ורוד שהכל בסדר. אלא שבמקרה של ברנע-גולדברג הסתבר שלה ולבן זוגה בעיות המקשות על כניסה להריון. בנוסף לכך, התבשרו בני הזוג ששניהם נשאים של מחלת הטיי-זקס והסיכוי שהעובר שלהם ייוולד חולה הוא גבוה. בשלב הזה הם מתחילה סאגה של טיפולים וקבלת החלטות.

"ניגשתי לפרויקט הזה ברצינות, כדי להצליח, ביסודיות האופיינית לי. התחלתי לקרוא באינטרנט על מה שאני הולכת לעבור והמידע היה נראה רע ומפחיד. גיליתי למרבה הפלא שיש אחות הריון שמלווה אותך בתקופה המאושרת בחייך אבל אין אחות פוריות שאמורה לתמוך בך באחת התקופות הכי קשות שלך. אז החלטתי לכתוב על כך בשבילי כמו גם בשביל כל הנשים שיישבו אחריי בתור לאינספור בדיקות שלהן".

בושה ורגשי נחיתות

ההורמונים שהזריקה לעצמה העירו אותה בבכי במשך לא מעט בקרים, מצבי רוח התנדנדו מעלה-מטה, היא גילתה שיש פער עצום בין מה שאנשים חושבים שהם יודעים על טיפולי פוריות לבין מה שקורה בפועל ומה שהעציב אותה מכל היה שאין לה עם מי לדבר על כל זה.

למה לא סיפרת לחברות?

"באותה תקופה כולן התחתנו ורובן היו בהריון או ילדו כבר ולי היתה לי הרגשה שהן המשיכו הלאה. בדיעבד, כשכן התחלתי לדבר על זה, הסתבר שהרבה עברו גם הן טיפולים והתביישו לשתף. זה הדהים אותי! עם הזמן הבנתי שאנחנו בעצם סובלות מרגשי נחיתות על כך שאנו לא מצליחות במשהו שאמור להיות כל כך טבעי ופשוט, ולמעשה הנשיות שלנו מאויימת. זו גם הסיבה שלגיבורה בספר אין שם. כולם מכנים אותה "חמודה". בבית, בקופת חולים, אצל רופא הנשים, כשהיא מוציאה טופס 17".

למעשה במסגרת התהליך הזה אנחנו מאבדות את ה"אני" שלנו.

כן, אין זמן לפרטים אישיים מבחינת המערכת. הרופא שלי שטיפל בי לאורך כל הדרך אף פעם לא זכר אותי או את הסיפור שלי. כך גם כל האחיות והטכנאיות שבדקו אותי. מבחינתן הייתי סתם עוד אחת ולא טרחתי לתקן אותן. הקטנתי את עצמי".

גולדברג-ברנע מספרת על תחושה של שותפות גורל שמתפתחת בתורים הארוכים והבירוקרטיים שיכולה להעצים ברגעים הקשים. "יכולתי לשבת בתור ולספר הכל לפציינטית אחרת שישבה לידי, מישהי שבחיים לא היה יוצא לי לדבר איתה בסיטואציה אחרת. למחרת יקרה אותו הדבר עם מישהי אחרת כי מרגישים שרק היא תבין אותי. זו גם הסיבה שלא מתעכבים שם על שמות. אין להם משמעות במקומות האלו".

"במשפחה חשבו שאני משוגעת"

למרות האופטימיות ההתחלתית ההריון המיוחל לא מתקרב. אחרי מספר כישלונות בהפריותIVF  ואשפוז בשל סיבוך במהלכן, ובעיקר בשל הטיי-זקס המאיים, הם בודקים אפשרויות אימוץ ומבינים שההפתעות רק מתחילות.

איך את מוותרת על ילד פרי בטנך כל כך מהר?

"היו לי רגעי שבירה אחרי אחד הטיפולים שלא הצליח ובעיקר שבעקבות התחושה שאני מאבדת שליטה על מה שקורה לגוף שלי ולא הבנתי למה נשים מוכנות לעשות זאת שוב ושוב. גם המשפחה הגרעינית לא הבינה את המהירות בה בחרתי לעבור לאימוץ אבל התעלמתי מהלחץ ופניתי לשירות למען הילד".

כשהעובדת הסוציאלית מיידעת את בני הזוג שזמן ההמתנה הממוצע לילד הוא שבע שנים הם נדהמים אבל אז היא מפתיעה אותם בעובדה מעניינת חדשה. מסתבר שיש תינוקות שאפשר  לקבל מוקדם יותר. תינוקות בריאים שיש להם הרבה פחות ביקוש בשוק בגלל צבע העור שלהם. בגלל המוצא האתיופי שלהם. בני הזוג ברנע-גולדברג מסכימים מיד אבל הסביבה נרעשת.

"התחלתי לקבל ריקושטים מהסביבה", היא מספרת. "היו אלו שהזהירו אותו שמדובר באימוץ קשה כי אנחנו לבנים, הילד שחור ותמיד יתייחסו אליו כאל זר כי הוא לא דומה לנו. אחר כך גיליתי את הגזענות נטו כשמישהי אמרה לי ש'בהתחלה התינוקות האתיופים נורא חמודים אבל ראית פעם אתיופי מבוגר יפה? את רוצה ילד מכוער?'. גם המשפחה הזדעזעה מההודעה שלנו. אבא של בעלי התחיל לבכות מולנו ואבא שלי צרח עליי שצריך לאשפז אותי במוסד סגור ושאני משוגעת".

מערכת פולשנית ואטומה

לאורך כל התקופה הזו היא כותבת כדי להקל על עצמה, בהתחלה מעין יומן ואחר כך בונה סצינות של ממש מתוך ידיעה שתפרסם זאת.

"גיליתי שהמערכת היא בדרך כלל אטומה ופולשנית אבל. כשמישהו היה מתייחס אליי רע הייתי אומרת לעצמי שהדמות הזו ודאי תיכנס לספר וזו היתה הנקמה המתוקה הקטנה שלי", היא צוחקת. "זה לא ספר עצוב בכלל. יש בו הרבה כאב לצד הרבה הומור. מהרגע שהתייחסתי לכל מה שאני עוברת כאל תחקיר לספר, הפסקתי להיות קורבן ולרחם על עצמי, הרגשתי הרבה יותר בשליטה וזה הקל על ההתמודדות".

תהליך האימוץ שעוברים בני הזוג כולל מבדקים רבים, סדנה ושיחות עם פסיכולוגים כדי לבדוק מסוגלות הורית. כאמיתה כואבת נוספת הם מגלים שהרבה מהתינוקות המיועדים לאימוץ זקוקים לגיור ומבחינת מדינת ישראל יכולים להימסר רק למשפחות דתיות, שכן שם יהיה בטחון שיזכו לחינוך יהודי נאות. למרות שהאפליה מרתיחה אותם, הם מסכימים לנהל אורח חיים תואם אלא שבדרך נקרית הפתעה נוספת.

"מועד קבלת התינוק מתקרב ובכל זאת, למען סבתי, אני מסכימה לנסות רופא נשים נוסף שינסה טיפול אחר. אני אמורה לקבל מחזור כדי להתחיל זאת אך הוא מתעכב. ליתר בטחון אני מבצעת בדיקת הריון והיא יוצאת חיובית. אחרי שבעלי קונה עוד ועוד ערכות בדיקה והתוצאה יוצאות זהות אני משתכנעת שזהו זה ושנינו לא יודעים איך להגיב. רק כשבדיקת סיסי השלייה בשבוע 11 חוזרת תקינה ומאשרת שהעובר בריא לחלוטין, אני מאושרת, צורחת כמו מטורפת ומרגישה שסוף סוף יש לי סיום לספר".

הרבה אמיתות קשות על החברה הישראלית עולות מן הספר.

"יש אפליה וגזענות בהמון מקומות וזה צורם בייחוד במקומות שקשורים לילדים. הבעיה הדמוגרפית מכתיבה צורך בהרבה ילדים וזוג שמתחתן אמור לספק את הסחורה מבחינת המדינה ואם זה לא קורה מיד מתחילות השאלות החטטניות, התובעניות. אם קצת השמנת, מיד שואלים אם את בהריון בלי שום טאקט. כשטיפולים נכשלו אמרו לי תמיד "בפעם הבאה יהיה בסדר". קבענו בשבילי שתהיה הפעם הבאה ואני רתחתי- איפה אני והרצון שלי בכל הסיפור? קבעו בשבילי מה טוב לי ומה אני צריכה. מאד השתניתי וצמחתי. מלהיות טיפוס מרצה שלא מסוגל שיכעסו עליו הפכתי להיות זו שאומרת בדיוק מה שהיא חושבת. למדתי לענות לאנשים ולהעמיד אותם במקומם, לאלץ אותם להתייחס אלי ברצינות. לי יש שם, לי לא קוראים יותר 'חמודה'".

הורים לבת מתבגרת? אולי יעניינו אתכם הכתבות הבאות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה