אבא לא מדבר על זה

הבלוגר כפיר סיני, ממשיך במסעו אל האבהות המשופרת שלו ומהווה השראה לאבות ישראל ולבנות זוגם

14/09/2011
משפחה קבלו עדכונים ממשפחה
  • RSS
» ThinkStock אבהות

הבלוגר כפיר סיני יצא בפרוייקט חדש ומרתק באתר "להיות אבא, מדברים אבהות". סיני בוחן ומתבונן בנימי אבהותו ובדינמיקה שלה מול הגולשים, משתף, מתייעץ, וחושף את עולמו הפנימי כאב. אתן מוזמנות לתת לו פידבק בסוף הפוסט.

לפי תוכנית העבודה שלי כיצד להיות אבא טוב יותר אני רוצה לרדת לעומק הנושא שאני חושב שהוא אחד המפתחות העיקריים שיעזור לי להתקדם והוא אחריות הורית.

כשניסיתי להסביר את הבעיה, שאני מרגיש שקיימת אצלי בנושא ולפי התחושה שלי קיימת אצל אבות רבים אחרים, לשני חברים שלי שהם אבות, ראיתי שאני לא מצליח להעביר את הנקודה. כל אחד מהם אמר במילים אחרות משהו כמו: "אני דווקא הורה מאוד אחראי, אני מטפל בילדים, מאוד מעורב, צופה בעיות מראש ופותר אותן…" אבל הנה מקרה שגרתי שקרה לפני יומיים שהאיר לי את הנקודה במלוא עוצמתה. לדעתי מדובר בבעיה שאבות רבים אינם מודעים אליה ובמידה שכן, הם אינם מעיזים לדבר עליה.

האם תוכלו בדיאלוג הבא ביני ובין אשתי לזהות את הבעיה?

אני: אני הולך "להניק" את התינוקת.

אשתי: אין בעיה, סבבה, רק תחליף לה קודם חיתול.

(אני הולך עם הבקבוק ביד וערכת החלפה: חיתול, משחת חיתולים ומגבונים לחים על בסיס מים)

(אני מוציא את התינוקת מהעגלה שבחדר שינה שלנו (חזרנו מבית קפה והיא נרדמה בדרך אז לא רצינו להעביר אותה למיטה) שם אותה על המיטה ומתחיל לפתוח לה את הבגדים)

אני: אני רואה שהיא לבושה בשתי שכבות.

אשתי: אה, אז תוריד לה שכבה אחת.

אני: טוב.

נו, הצלחתם להבין מה הבעיה? בטח שלא, לכאורה אני יוזם האכלה של התינוקת ומבצע הכל למופת. אבל! שימו לב לאותו דיאלוג הפעם עם המחשבות שלי:

אני: אני הולך "להניק" את התינוקת.

אשתי: אין בעיה, רק תחליף לה קודם חיתול.

מחשבה שלי: אה, נכון, דיברנו על זה כבר ב-20:00 כשנכנסו הביתה.

אני: טוב, בסדר גמור.

(אני הולך עם הבקבוק ביד וערכת החלפה: חיתול, משחת חיתולים ומגבונים לחים על בסיס מים)

מחשבה שלי: רגע, רגע, רגע, את הבקבוק אני כבר אשים ליד המיטה שלה, כי אני אאכיל אותה שם, אבל את החיתול אני אחליף בחדר שינה שלנו כי שם היא ישנה כרגע ושם יהיה לי יותר נוח להחליף לה. וואו! אני גאון, אני ממש שולט בעיניינים.

(אני מוציא את התינוקת מהעגלה שבחדר שינה שלנו (חזרנו מבית קפה והיא נרדמה בדרך אז לא רצינו להעביר אותה למיטה) שם אותה על המיטה ומתחיל לפתוח לה את הבגדים)

מחשבה שלי: היי, למה היא לבושה עם שתי שכבות? אני אוריד לה שכבה אחת. בעצם, אולי אשתי התכוונה שהיא תישן עם שתי שכבות כי יהיה קר הלילה? אבל לא יהיה קר הלילה. אז אני אציין את העובדה הזאת שיש לתינוקת שתי שכבות ונראה מה אשתי תגיד על זה.

אני: אני רואה שהיא לבושה בשתי שכבות.

אשתי: אה, אז תוריד לה שכבה אחת.

אני: טוב.

אבא מחפש אישור

הבנתם על מה אני מדבר? רמז: המחשבה האחרונה שתיארתי היא היא המוקד כאן.

בעצם אני מתפקד נהדר כביצועיסט, אבל כשיש מצב לא ברור, חדש, ואפילו מעט שבמעט שונה מכרגיל אני בעצם שואל מה לעשות עכשיו. כשאמרתי לאשתי: "אני רואה שיש לה שתי שכבות", לא סתם ציינתי את זה אלא בעצם חיפשתי את האישור שלה לגבי דרך הפעולה שלי. יותר מזה, אפילו לא אישור לגבי דרך פעולה שהרי לא אמרתי לה "אני רואה שיש לה שתי שכבות, אני מוריד לה אחת." פשוט דיווחתי לה מה המצב כדי שהיא תתן לי את הפתרון.

למה לא הייתי יכול פשוט להוריד לתינוקת שכבה אחת מבלי לדבר על זה בכלל? ובאופן הרבה יותר עמוק: לאיזה משחק תפקידים אני ואשתי נפלנו? מנהלת ועובד זוטר ביצועיסט? למה אני לא יכול פשוט לראות מצב מסויים ולפעול לפי אינסטינקט הורי אלמנטרי?

התשובה פשוטה: בפעמים שפעלתי לבד קיבלתי תגובה שלילית מאשתי. לפעמים בצדק והסכמתי איתה. לפעמים בצדק וממש לא הסכמתי איתה (ואז מתחילים לריב, נכון? ). לפעמים התגובה השלילית של אשתי היתה לא בצדק ולא הסכמתי איתה (ואז שוב פעם מתחילים לריב, נכון? ). ולפעמים התגובה שלילית היתה לא בצדק ואני הסכמתי איתה – פשוט כי לא היה לי כח לריב.

כשאני מנסה להיזכר מתי היה משהו שפעלתי באופן עצמאי ואשתי נתנה לי פידבק חיובי, קשה לי להיזכר. כן, היו מקרים שקיבלתי פידבק כזה אבל הזכרון מעומעם. לא מוצא יותר מדי מאלו. למה? אני אגיד לכם למה: כי בדרך כלל לעשות משהו באופן נכון אינו מזכה אותך ב"כל הכבוד". אם אני מקלח את התינוקת ואז את הגדולים ועושה להם ארוחת ערב אז אומרים לי כל הכבוד? לא. למה? משתי סיבות:

זו פעולה שגרתית ומתבקשת. כל חיי המשפחה שלנו מלאים במשימות כאלו מבוקר ועד ערב (ולמי שיש תינוקת, אז יש עוד כמה משימות כאלה לאורך כל הלילה ) למשל, להעיר את הילדים בבוקר, להלביש אותם, להכין להם ארוחת בוקר, להכין להם אוכל לגן/בית ספר, צחצוחי שינים, תסרוקת לבת, להכין את התיק שהם לוקחים איתם ולפזר אותם בגנים. זה רק על קצה המזלג מה שקורה בבוקר. מה עם הכביסה? להכניס למכונה את הלבנים או הצבעוניים, להפעיל את המכונה עם המרכך והאבקה, להוציא את הכביסה, לתלות, רגע, להוריד קודם את הכביסה היבשה, לתלות את הרטובה, לקפל את היבשה, להכניס לארון וחוזר חלילה. בקיצור אין סוף משימות שגרתיות ואפורות.

שימו לב טוב טוב לסיבה הזו: כשהאישה עושה את אחת המשימות האלו – האם היא מקבלת "כל הכבוד" ממני? כנראה שלא.

או.קיי. יש לי משימה ראשונה לפוסט הזה.

עלי לתת לאשתי בכל יום לפחות שלושה הערכות חיובית על אותן משימות בנאליות.

האמת? זה משהו שאף פעם לא שמתי לב אליו. ועכשיו אחרי הגילוי הזה אני אתחיל לבצע את המשימה הזו ואדווח על התוצאות, אבל לא זאת הנקודה שאיתה פתחתי. אני רוצה לחזור לעניין שאני מרגיש (ייתכן וזה רק עניין סובייקטיבי) שאני מקבל הרבה הערות וביקורות על דרכי הפעולה שלי בנושאים שונים, המלצות לפעול אחרת ולפעמים איום בגירושים אם לא אעשה בדיוק מה שאשתי אומרת לי לעשות, מתי, כמה ואיך. למעשה אני חושב שקיבלתי אילוף די טוב. כל דבר שאני רוצה לעשות, אני קודם כל אדווח לאשתי. פעולות שגרתיות ורגילות אני יכול לבצע הכל מבלי להגיד ומבלי לדווח אבל על כל חריגה שעולה, יש להתייעץ קודם כל עם האישה לפני שאני מתייעץ עם עצמי.

עכשיו נשים יקרות שקוראות את זה: תגידו לי משהו, זה הגבר שאתן רוצות? צייתן, ממושמע ועושה על מה שאתן אומרות מבלי לערער? (אני יכול לדמיין כרגע את כולכן מהנהנות במרץ: כן!!! זה בדיוק הגבר שאנחנו רוצות!!! ).

אבל נחזור לנימת הרצינות: זה האבא שהייתן רוצות לילדים שלכן? ומה יקרה כשהוא יהיה עם הילדים לבד? אתן תוכלו לסמוך עליו?

גברים יקרים שקוראים את זה: האם מספק אתכם להיות הביצועיסט בבית? לא הייתם רוצים לקחת חלק יותר חשוב בגידול הילדים? ליזום יותר, לבצע יותר, להיות הורה שלם יותר, להפעיל יותר את הראש ועל ידי כך לבצע דברים עד הסוף, כמו שצריך ולא רק מילוי הוראות?

אני יכול לדבר בשם עצמי: המקום הזה מאוד מקטין אותי ואף גורם לי לעשות דברים לא עד הסוף. מילוי הוראות ממלא אותי בהתנגדויות ורצון לחלוק עליהן. אני מוצא את עצמי אומר משפטים כמו: "אני לא מבין למה לעשות את זה?", "אוי, נו, את מגזימה, אין צורך לעשות את זה", "למה לא עשיתי X? לא חשבתי שצריך", והמשפט האהוב עלי מכל "למה את חושבת שרק הדרך שלך היא הצודקת? יש לי גם את הדרך שלי." השורש של כל משפט כזה ועוד רבים אחרים הוא כעס והתנגדות. התוצאה של כל משפט כזה הוא כעס והתנגדות מצד אשתי. וכשאין כח, אז התוצאה היא ריב. בסופו של דבר אני מרגיש הרבה חוסר בטחון כשאני בא לפעול עם הילדים.

עוד מחשבה שעולה לי: עוד מעט הילדים יגדלו יותר (אצלי כרגע הגדול בין 5, הגדולה בת 3 והתינוקת מתקרבת ל-5 חודשים) ותהיה להם יכולת מחשבתית מפותחת יותר ואז מה הם יחשבו עלי? שאני אבא רכרוכי? שאמא היא הגבר בבית? המחשבה הזו מוזרה בעיניכם?

וואו, אפשר להגיד שממש שפכתי כאן את הלב. אני חייב סיגריה . אמשיך לכתוב בעוד 5 דקות. בינתיים תאזינו לשיר היפה הזה על אבא ובן.

חזרתי.

טוב, אז כמו שכתבתי בפוסט "להיות אבא טוב יותר" על תחילת המסע, המטרה שלי כאן היא להוציא משימות פרקטיות מכל המחשבות האלו. אני מעוניין בהשלכות מעשיות!

משימה ראשונה:

כבר הזכרנו אותה מקודם – לתת לפחות שלושה פידבקים והערכה חיוביים על משימות שגרתיות בבית שאשתי עושה. וביחוד על אותן משימות מעצבנות שאני לא עושה והיא כן. להודות לה למשל, שהיא מניקה את התינוקת בשעה 05:00 בבוקר ושאני לא צריך לקום לתת לה בקבוק. להגיד לה שאני מאוד מעריך את זה שהיא זו שאחראית על הכביסה בבית ובעיקר על הקיפול והכנסה לארונות.

משימה שנייה:

אני רוצה לקחת על עצמי לפתור בעיות ודילמות קטנות ללא "עזרה" של אשתי. אלו אינם בעיות גדולות שמצריכות חשיבה משותפת, מדובר על הדברים הקטנים בחיים כמו בדוגמא שציינתי למעלה.

האם המשימות האלו מוצאות חן בעיניכם? האם הן יחטיאו את המטרה שלי להיות אבא טוב יותר? האם הן יקדמו אותי בנושא "אחריות הורית"? ובכלל, האם גם אתם, האבות, מזהים את הבעיה הזו אצלכם, או שמא מדובר בצרת יחיד?

מחכה לתגובות,

שלכם,

אבא במסע ארוך (ומרגיש שהתחיל בצעד הראשון).
..

הורים לבת מתבגרת? אולי יעניינו אתכם הכתבות הבאות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה