עמוד ראשון: קורט וונגוט

עמוד ראשון גאה להציג: "תראה, ציפור - סיפורים קצרים מהמגירה", מאת הסופר קורט וונגוט

12/09/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» "תראה, ציפור - סיפורים קצרים מהמגירה", קורט וונגוט

"תראה, ציפור - סיפורים קצרים מהמגירה", מאת הסופר קורט וונגוט, יצא לאחרונה בהוצאת זמורה ביתן. זוהי אסופה של סיפורים קצרים (מאנגלית: נדב דרור) מלוֶוים באיורים פרי עטו של אחד מגדולי הסופרים המקוריים האמריקנים, קורט וונגוט.

סוֹדיקוֹ

הקיץ מת בשלווה בשנתו, והסתיו, כפרקליט רך דיבור שהופקד על הוצאתה אל הפועל של הצוואה, הגיף את החיים עד שבא האביב ותבע אותם בחזרה. נאמנה להתרחשות אלגורית מתוקה־מרירה זו מחוץ לחלון המטבח שבביתה הקטן, אלן באוארס עמדה מוקדם בבוקר והכינה ארוחת בוקר של יום שלישי לבעלה, הנרי. הנרי השתנק וריקד וטפח על גופו תחת מקלחת קרה מעברו השני של הקיר הדק.

אלן היתה אישה יפה וזעירה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, פעלתנית וזוהרת למראה גם בשעה שהיתה לבושה בחלוק בית מהוה. היא אהבה את החיים כמעט בכל מצב, אבל עכשיו עלתה אהבתה אליהם על גדותיה, פועמת ומהדהדת כקריאת אמֵן של עוגב בכנסייה, שכֵּן הבוקר היתה יכולה לומר לעצמה שבעלה, נוסף על כך שהיה אדם טוב, יהיה בקרוב גם עשיר ומפורסם.

היא לא ציפתה לכך. לעתים נדירות חלמה על כך, והיתה שבעת רצון מן הבעלות על רכוש לא יקר ומהתרוממויות רוח פעוטות כגון הרהורים על הסתיו, שאינם עולים כסף. הנרי לא היה טיפוס שעושה כסף. דבר זה היה מוסכם ביניהם.

הוא היה איש מלאכה שמח בחלקו, שידע ליצור וידע לתקן, וכישוריו בכל הנוגע לחומרים ולמכונות דמו לא פעם לקסם. אלא שהוא חולל אך נסים פעוטים במסגרת עבודתו כעוזר מעבדה בחברת אקוּסטי־גֶ'ם, יצרנית מכשירי שמיעה. הנרי היה מוערך בקרב מעסיקיו, אך המחיר ששילמו תמורתו לא היה גבוה. מחיר גבוה, אלן והנרי הסכימו בנועם, כלל לא יעלה על הדעת, מאחר שהעובדה שקיבל תשלום בעד שעשועים בטלים מלכתחילה היתה כשלעצמה כבוד ודבר מותרות. את זה לא ניתן לשנות.

ואולי ניתן, חשבה אלן, כי על השולחן במטבח נחו קופסת פח קטנה, תיל מתכתי ואוזנייה, התקן שהעלה על הדעת מכשיר שמיעה, יצירה מודרנית משהו, מופלאה כמפלי הניאגרה או הספינקס. הנרי בנה אותה בחשאי בזמן הפסקות הצהריים והביא אותה הביתה אמש. ממש לפני ששכבו לישון, זכתה אלן לפרץ השראה וכינתה את הקופסה בשם — שילוב חינני של איש סוד וחיית מחמד — סוֹדיקוֹ.

"מה הוא הדבר שכל אדם רוצה באמת, כמעט יותר ממזון?" הנרי שאל בביישנות כשהראה לה את סודיקו לראשונה. הוא היה גבר גבוה ומחוספס, שהיה על פי רוב ביישן כבריית יער. אבל משהו שינה אותו, החדיר בו להט קולני. "מה זה?"

"אושר, הנרי?"

"אושר, כמובן! אבל מה המפתח לאושר?"

"דת? ביטחון, הנרי? בריאות, יקירי?"

"איזו מין כמיהה את רואה בעיניים של זרים ברחוב, בעיני כול?"

"תגיד לי אתה, הנרי. אני נכנעת," אמרה אלן בחוסר ישע.

"מישהו לדבר איתו! מישהו שבאמת מבין!" הוא נופף בסודיקו מעל ראשו. "וזה המישהו!"

עכשיו, בבוקר שאחרי, אלן נפנתה מן החלון ובזהירות החליקה את האוזנייה של סודיקו לתוך אוזנה. היא תחבה את קופסת המתכת השטוחה לתוך חולצתה והסתירה את התיל בשׂערה. קול נקישה רך מאוד והמהום, צליל גבוה כזמזום יתוש, התפשט באוזנה.

היא כיחכחה בגרונה, מודעת לעובדה שאין בכוונתה לדבר בקול, וחשבה לעצמה, "איזה יופי של הפתעה אתה, סודיקו."

"הרווחת את ההפסקה הזאת ביושר, אלן," לחש סודיקו באוזנה. הקול היה מתכתי וגבוה, בדומה לקול שמפיק ילד המצמיד אל פיו מסרק עטוף נייר. "אחרי כל מה שעברת, הגיע הזמן למשהו נחמד גם בשבילך."

"אוה," אלן חשבה, ממעיטה בערך האמירה, "לא היה כל כך קשה. למעשה היה נעים וקל."

"רק לכאורה," אמר סודיקו. "אבל היו כל כך הרבה דברים שנאלצת לוותר עליהם."

"אוה, אני מניחה —"

"נו, טוב," אמר סודיקו. "אני מבין אותך. השיחה הזאת נשארת בינינו, בכל מקרה, וטוב לאוורר את הדברים האלה מדי פעם. זה בריא. הבית שלך עלוב ומתפורר, והוא טבע את החותם שלו עמוק בתוכך, ואת יודעת את זה, ילדה מסכנה שכמוך. וחוץ מזה, אישה הרי אינה יכולה שלא להיפגע, אפילו קצת, כשבעלה לא אוהב אותה מספיק כדי לגלות מעט אמביציה. לו רק היה יודע כמה את אמיצה, איזו חזות את מפגינה, תמיד עליזה —"

"חכה רגע —" אלן התנגדה חלושות.

"ילדה מסכנה, הנה הגיע גם תורך. ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא."

"באמת, לא אכפת לי," התעקשה אלן במחשבתה. "הנרי הוא גבר מאושר יותר בלי שייסורי אמביציה מענים אותו, ובעלים מאושרים עושים נשים וילדים מאושרים."

"כך או כך, אישה לא יכולה להימלט מדי פעם מהמחשבה שאהבתו של בעלה נמדדת גם במידת האמביציה שלו," אמר סודיקו. "אוה, מגיע לך הסוף הטוב הזה, סוף־סוף."

"אוי, באמת," אמרה אלן.

"אני בצד שלך," אמר סודיקו בחמימות.

הנרי נכנס אל המטבח, משפשף את פניו במגבת מחוספסת עד שלבשו גוון ורדרד. אחרי שנת לילה הוא עדיין היה הנרי החדש, היזם, איש המעשה והחזון, נכון לאחוז בציצית ראשו ולהניף את עצמו לכוכבים.

"רבותי!" הכריז בחגיגיות. "הריני מתכבד להודיעכם כי בעוד שבועיים מהיום אני עומד לסיים את עבודתי בחברת אקוּסטי־גֶ'ם, וזאת כדי להקדיש את זמני לטובת מחקר ועסקים פרטיים. בכבוד רב, שלכם —" הוא חיבק את אלן וטילטל אותה קדימה ואחורה בזרועותיו הגדולות. "אה, תפסתי אותך מפטפטת עם החבר החדש שלך, מה?"

אלן הסמיקה ומיהרה לכבות את סודיקו. "זה מופלא, הנרי. ממש מבהיל. הוא מקשיב למחשבות שלי ועונה להן."

"מעכשיו אף אחד כבר לא יהיה בודד יותר!" אמר הנרי.

"בעיני זה ממש קסם."

"כל מה שקשור ביקום הוא קסם," אמר הנרי ברוב רושם. "את זה איינשטיין יכול לספר לך. אני רק נתקלתי בטריק שהיה שם והמתין להתגלות. זה קרה במקרה, כמו רוב ההמצאות, והפעם היה המזל של הנרי באוארס."

אלן ספקה כפיים. "אוה, הנרי, עוד יעשו על זה סרט יום אחד."

"והרוסים יטענו שהם המציאו את זה," צחק הנרי. "שיבוּשם להם, אני אנהג בנדיבות, אחלוק איתם את השוק. אני אסתפק בכמעט מיליארד דולר ממכירות לשוק האמריקני."

"אה־הה." דעתה של אלן נדדה, היא התענגה על הסרט שראתה בעיני רוחה ובמרכזו בעלה המפורסם, שאותו גילם שחקן דומה מאוד ללינקולן. היא ראתה את הגיבור ההגון אפוף אושר, שפוף על עקביו, מהמהם לעצמו בעודו טורח על התקנת מיקרופון זעיר שבעזרתו קיווה לאמוד את הקולות הקלושים שבתוך האוזן האנושית. ברקע היו עמיתיו עסוקים במשחק קלפים ובלגלוג על כך שהוא עובד בזמן הפסקת הצהריים. אז הניח את המיקרופון בתוך אוזנו, חיבר אותו אל מגבר ורמקול ונפעם לשמע לחישותיו הראשונות עלי אדמות של סודיקו:

"בחיים לא תתקדם כאן, הנרי," אמר סודיקו בגרסתו הראשונה הפרימיטיבית. "האנשים היחידים שזוכים לקידום באקוסטי־ג'ם, בחור, הם הצבועים והחנפנים. בכל יום מישהו מקבל העלאה על משהו שאתה עשית. תפקח את העיניים! אתה מוכשר פי עשרה יותר מכל אחד אחר במעבדה. זה לא הוגן."

מה שהנרי עשה אחר כך היה לחבר את המיקרופון למכשיר שמיעה במקום לרמקול. הוא הצמיד את המיקרופון אל האוזנייה כך שהקול הקלוש, או מה שזה לא היה, נקלט בו והושמע בחזרה בעוצמה על ידי מכשיר השמיעה. וכך, בידיו הרועדות, קם לתחייה סודיקו, החבר הכי טוב של כל אחד, מוכן לשיווק.

"אני רציני," אמר הנרי החדש לאלן. "מיליארד עגול! זה אומר שישה דולר רווח על כל סודיקו שיימכר לכל גבר, אישה וילד באמריקה."

"הלוואי שהיינו יודעים מה הקול הזה," אמרה אלן. "זאת אומרת, אתה פשוט חייב לשאול את עצמך, לא?" היא חשה אי־נוחות חולפת.

הנרי פטר את התהייה בנפנוף יד בעודו מתיישב לאכול. "זה קשור לאופן שבו המוח והאוזניים מתַקשרים ביניהם," הוא אמר בפה מלא. "יהיה לנו המון זמן לחקור את זה. מה שחשוב עכשיו זה להוציא את סודיקו לשוק ולהתחיל לחיות במקום לשרוד בקושי."

"זה אנחנו?" אמרה אלן. "הקול — הוא שלנו?"

הנרי משך בכתפיו. "אני לא חושב שזה אלוהים, ואני לא חושב שזה 'קול אמריקה'. למה שלא נשאל את סודיקו? אני אשאיר אותו היום בבית, כך שתהיה לך חברה נעימה."

"הנרי — לא עשינו שום דבר חוץ מלשרוד בקושי?"

"לא לדברי סודיקו," אמר הנרי, קם ממקומו ונשק לה.

"אז כנראה שזה באמת כל מה שעשינו," היא אמרה בפיזור נפש.

"אבל בחיי שנתחיל לעשות יותר מזה מעכשיו!" אמר הנרי. "אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ככה סודיקו אומר."

אלן פעלה כמו בטראנס כשהאכילה את שני הילדים ושילחה אותם לבית הספר. היא התפכחה לרגע כשפול, בנה־בן־השמונה, הכריז בקול לתוך אוטובוס ההסעה הדחוס, "הי! אבא שלי אומר שאנחנו הולכים להיות עשירים כמו קורח!"

דלת האוטובוס נטרקה מאחוריו ומאחורי אחותו־בת־השבע, ואלן שבה אל הלימבו שבכיסא הנדנדה ליד שולחן האוכל במטבח, לא גן עדן ולא גיהינום. מחשבותיה המסוכסכות התירו לה הצצה חטופה אחת אל העולם שבחוץ, והיא חשה בנוכחותו של סודיקו ליד הריבה, בינות לכלי ארוחת הבוקר שטרם פונו.

הטלפון צילצל. זה היה הנרי, שבדיוק הגיע לעבודה. "מה קורה?" הוא שאל בצלילות.

"כרגיל. כרגע העליתי את הילדים לאוטובוס."

"אני מתכוון, איך הולך היום הראשון עם סודיקו?"

"עדיין לא ניסיתי אותו, הנרי."

"אז בואי נתחיל. בואי נַראה קצת אמונה במוצר. אני רוצה דיווח מלא בארוחת הערב."

"הנרי — התפטרת כבר?"

"הסיבה היחידה שעדיין לא התפטרתי היא שעדיין לא הגעתי למכונת הכתיבה." הוא צחק. "אדם במעמדי לא מודיע על התפטרותו בעל־פה. הוא מתפטר בכתב."

"הנרי — אתה מוכן לעכב את זה קצת, רק בכמה ימים?"

"למה?" שאל הנרי בפליאה. "להכות בברזל בעודו חם, ככה אני אומר."

"רק ליתר ביטחון, הנרי. בבקשה?"

"ממה יש לנו לחשוש? זה עובד כמו שעון. זה גדול יותר מטלוויזיה ופסיכואנליזה ביחד, ושני אלה הם להיט. תפסיקי לדאוג." קולו התגבר ברוגז. "שימי עלייך את סודיקו ותפסיקי לדאוג. לשם כך בדיוק הוא נוצר."

"אני רק מרגישה שאנחנו צריכים לדעת עליו יותר."

"כן. כן," אמר הנרי בחוסר סובלנות בלתי אופייני. "או־קיי, או־קיי, כן, כן. נדבר אחר כך."

אומללה, תלתה אלן את השפופרת, מדוכדכת בשל מה שעוללה למצב רוחו המרומם של הנרי. הרגשה זו התחלפה במהירות בהלקאה עצמית, ואז, בהפגנה נמרצת של נאמנות ואמונה, התקינה את סודיקו, הרכיבה את האוזנייה במקומה ופנתה לעבודות הבית.

"מה אתה, בעצם?" היא חשבה. "מה זה סודיקו?"

"הדרך שלך אל העושר," אמר סודיקו. זה, מצאה אלן, היה כל מה שסודיקו היה מוכן להעיד על עצמו. היא הציגה לו את אותה שאלה בדרכים שונות כמה פעמים במהלך היום, ובכל פעם החליף סודיקו את הנושא במהירות — בדרך כלל תוך ציון העובדה שכסף יכול לקנות אושר, לא משנה מה אנשים אומרים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה