אלבום געגועים

בפוסט "בנוף הילדות - אלבום געגועים", לוקחת אותנו שולי גלנץ ביד אל גן העדן של ילדותה. מרגש

06/09/2011
שולי גלנץ קבלו עדכונים משולי
  • RSS
כן, מודה, אני טיפוס נוסטלגי.(אנונימוס נוסטלגיוס) בפרט מאז נולדה בתי מאיה, אני רוצה לשוב לגן העדן של ילדות. וכך, אחרי ניסיונות מגורים מרים ברחבי בארץ, כולל בנימינה וארה"ב, חזרתי הביתה לשכונת הילדות שלי בתל אביב- שד' בן גוריון פינת וייזל. למדרכות השלוות והמוכרות, למעברים בין החצרות, לפרחי ההיביסקוס האדומים והפרחים התכולים הנדבקים ולאוויר המסוים, שבין העצים בשדרה. יש כנראה משהו במושג שורשים. בית הורי (שאינם עוד) מחכה לי שם תמיד בפינה. בכל פעם שאני חולפת לידו אני לא מתאפקת ומרימה את הראש, אולי במקרה אמא שלי תעמוד שם שוב במטבח. בתי לומדת באותו ביה"ס שאני למדתי ואפילו באותו חדר. והטקסים באולם ספורט הם אותם הטקסים וגם דבר המנהלת.
באלבום הקטן הזה ניסיתי "לארוז ולארגן" בצורה מסודרת את הגעגועים.
מדובר כמובן בשנות השבעים הנאיביות. כשאחד מהבילויים האטרקטיבים היה עלייה לגג (השיא היה לחזות נרגשים בזיקוקי יום העצמאות). עדיין זוכרת את קול ניפוץ רצפת הזפת וריח חדר הכביסה.
לצידי בתמונות, מסונוור מהשמש כמוני, אחי התאום (אורן תעשה שלום..)
אפשר לראות ברקע את בניין העיריה, בכיכר מלכי ישראל דאז.
לתמונות מצורף גם "פס הקול " של אותה תקופה - מילות שיריו הישנים והמרגשים של שלמה ארצי מתחילת שנות השבעים (ולדעתי היפים ביותר) כמו "ארץ סיני",אמא קטנה,"פתאום קם אדם" ,שנצרבו אצלי חזק ויש בהם סוג של עצבות מתוקה וזיכרון של ערב חשוך על המרפסת עם תאורה כתומה וצנועה, וחרקים על מנורת הפלורסנט.

מטבח. מתגעגעת לטורי עוגות השמרים שעמדו על השיש. אצלנו במשפחה ובכלל נראה לי בדור של הורי, דברו אל הילדים דרך האוכל. הכי חשוב שהילד יאכל ו"טוב" (מילים כמו אורגני כמובן עוד לא נבראו) האוכל היה מזון נחמה או מזון לנשמה. אמהות הרגישו אמהות אם עמדו שעות ומלאו פלפלים באורז. ומה מצב הרוח של הילד היום? ומה שלום הדימוי העצמי שלו – הכל בסדר, או יהיה בסדר. אבל אני לא באמת מתלוננת. האוכל הזה אכן חימם את לבנו. כשחזרנו מביה"ס, מהטיול השנתי או מהצבא.

אני בעצמי היום מנסה להנחיל בביתנו הקט מסורת של מאכלי משפחה .אבל אני שמחה לראות שלי ולבתי יש עוד ערוצי תקשורת בינינו.

אני מסתכלת על הצבעוניות, החיים היו אז היו בצבעי כתום וחום, אולי בגלל סוג התאורה טרום עידן הספוטים ועיצובי התאורה.

נעלי התעמלות כאילו אדידס ,עם שרוך מחנות פייפר האוז. אדידס. נושא רגיש. אחרי שחיכיתי ימים רבים שהורי יביאו לי את האדידס רום הכחולות מחו"ל, הם הביאו לי עם פסים ירוקים. אין ולא היתה עוגמת נפש גדולה יותר.

יום שבת בבוקר. חדר השינה של הורי. עושים פטרולים סביב חדרם כדי שהם יקומו כבר וימצאו לנו תוכנית. אז עוד לא היו "אטרקציות" בטח לא פינות ליטוף, ג'ימבורי והפעלות. משעמם לכם? בטוחים שגמרתם לריב?

אולי תסדרו את מגירת הגרביים. ואל תפריעו לנו עד שתיגמר התוכנית "אותי זה מצחיק".

זה החדר שלי כמתבגרת עד היציאה לחיים. אפשר לראות את הגיטרה הזרוקה מגיל 15 כי כל ילדה צריכה לנגן את בית השמש העולה, וכוננית הקש מדליית אל כרמל, ששום בית בישראל לא היה שלם בלעדיו. ולחשוב על החדר של בתי היום. שערורייה.

הורים לבת מתבגרת? אולי יעניינו אתכם הכתבות הבאות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה